בידספיריט | רפי לביא

רפי לביא - 1937-2007. ללא כותרת, 1990 , אקריליק ועיפרון על דיקט, 125X122 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. לביא מדבר על סממנים של ”רגישות” ולא על נתונים או חומרים מייצגים ומובהקים, ואילו את הדיקט הוא רואה כחומר ותו-לא, מכשיר ריק הנסוג ממניין הדברים שיש לשקללם כמזמני שיח, כמוליכי משמעות. הדיקט אינו יותר ממצע נוח לחריצת עפרונו או להדבקת פוסטרים וגזרי נייר, שבדומה לעבודות האמנות התלויות על קירות ביתו של לביא מונחים על הרקע האחורי שלהם כבחוסר אכפתיות: לא מתוך יראת כבוד ומשמעת - ולכן גם לא מתוך התנגחות ומרד. אם הדיקט הוא בכלל ”חומר” - הרי הוא כזה שאינו קשור למערך הערכים והרגשות שאנחנו מייחסים לדימויו, חומר המתפקד כמצע בלבד, שלפי אמיל דורקהיים הוא המעביר את הדברים שעליו מתחום ההימצאות האגבית לתחום הייצוג. אך הדיקט הוא גם מצע שהייצוג שעל פניו אינו מגיע ליישומו המלא, שכן בניגוד לבד הציור, הכן הקלאסי לנשיאת הפסל, או אפילו דף הרישום - אין הוא מקנה מעמד ”ייצוגי” נשוא פנים, כזה שכבר נחנך ומוסד במסגרת המערכות ההיסטוריות של האמנות. ואם הוא ממלא תפקיד של ”נשיאה” - הרי זו רק ”הסעה” שמתוקף היותו אמצעי המעביר מונח מסוים מתוך הקשרו הצפוי )המושתת בדרך כלל על יחסים מימטיים עם המציאות( - אל מקום ש”מעבר לתהום”, שאין לצפותו מתוך מקומו בסדר הסמלי. זה לא צבר, זה גרניום - רפי לביא: עבודות מ 1950- עד 2003 , אופק האילן, שרית שפירא, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003 , עמ’ 151-2 .