בידספיריט | יוסל ברגנר

יוסל ברגנר - 2017 - 1920. ילדים עם עפיפונים בחוף הים, שמן על בד, 40X50 ס”מ, חתום. מתואר מאחור. ילידים באוסטרליה, עולים חדשים בצפת, רהיטים וכלי מטבח שבורים, ליצנים, מלכים ומלאכים, דמויות מסיפורי קפקא, צעצועי ילדים, פרחים וחלוצים – כל אלה מהווים רק לק מקשת הנושאים הרחבה של יוסל ברגנר במרוצת ארבעים וחמש שנות ציור. ”משפחה ברגנרית” – זהו הייחוד, וזהו כתב-היד האישי המאחד בין אותם קצוות, בין קטבים גיאוגרפיים ובין סגנונות ציור מגוונים. הרקע האוטוביוגראפי העשיר של האמן קיים ביסודם של כל הנושאים ובקרקעיתן של כל משיחות המכחול, והוא זה שמפרה את האמן מצד אחד, ויוצר הומוגניות של יצירה- מצד אחר. חשיבותו של הנושא ביצירתו של ברגנר רבה. ציור, לדעתו, הוא תמיד ”נושאי” גם כאשר הכלים הססגוניים הם אבסטרקטיים. רובם המכריע של ציוריו נושאים שמות, שמות שיש בהם משהו סיפורי או ספרותי. ”צוענים של יפו”, ”מעל סדום” – הם כינויים שנתן לקומפוזיציות אופייניות של כלי-מטבח בלויים ומשומשים. לעתים עומדים הכלים בקבוצה צפופה על-גבי שולחן-אוכל, לעתים עפים בחלל. בין אם זו קופסת שימורים ריקה, פומפייה או סיר משולש-רגליים – אלה הם נציגים ממשפחת הנושאים של ברגנר, שחקנים שיחזרו ויופיעו בציוריו, בתפקידים שונים, החל מאמצע שנות החמישים. הכלים אינם משנים את חזותם החיצונית, חזות שיש בה משהו אנושי. אותם חללים פעורים ושחורים המצויים בפח הסדוק הופכים לעיניים בפניהן של הנשים הקפואות המאכלסות רבות מיצירותיו של ברגנר: בווריאציה אחרת – אלה הם חלונות קרועים בקירותיהם של בתים ביפו: ובהעמדה נוספת, מאוחרת – מרכזם של פרחים צבעוניים, ועיניהם של החלוצים מתחילת המאה. המלאכים שבורי הכנפיים של סוף שנות החמישים וצעצועי הילדים של 1978-1977 הם ציורים שיש בהם מן הדומם ומן האנושי גם יחד. מלאך דומם, קפוא, או בובת-עץ מתופפת נמצאים במקום כלשהו בן שתי הקטיגוריות. מעניין שהמשותף להם הוא רב גם מבחינת האספקטים הציוריים כשלעצמם. בשתי תקופות אלה מתעשרת קשת הצבעים של האמן, משיכות המכחול גסות, אקספרסיוניסטיות יותר, והן אלה שבונות את התמונה, ועליהן מתבססת הקומפוזיציה. בציורי הדוממים או הדמויות )הקפואות( ישנה העמדה של אובייקט על-גבי רקע והפרדה ברורה בין השניים, ואילו בציורי המלאכים, הצעצועים וברבים מציורי הפרחים יש עירוב תחומים: האובייקט חודר לרקע והרקע יוצא למישור הראשון של התמונה. אותו חלל מודגש, פרספקטיבה מוגזמת שהיו אופייניים לעבודות מסוימות בסוף שנות השישים – נעלמים, מתבטלים לחלוטין. ציורי החלוצים משלבים, למעשה, אלמנטים ציוריים מגוונים, שמקורם בתקופות שונות. יש שהם מועמדים בריכוז, בתמונת פורטרט קבוצתי, ומזכירים את הכלים המוצבים בערימה מסודרת על- גבי מפת-השולחן הלבנה. יש שהם טובעים בצמחייה ירוקה ומשתלבים בה, ואין כמעט אפשרות להפריד בין הדמות ובין הרקע שלפניו היא מוצבת. ברוב המקרים, והדבר אופייני לכל תקופות הציור של יוסל ברגנר, מבוסס הציור על פרספקטיבה שיוצרת ”חלל במה” שבה מוגבה המישור הראשון ומגיע כמעט עד הגבול העליון של התמונה. האובייקטים השונים מסודרים על-פני משטח זה באופן שמה שגבוה יותר- למעשה רחוק יותר מעין הצופה. זוהי פרספקטיבה שיש בה משהו נאיבי, והיא מזכירה, מבחינה זו, ציורים אופייניים מתקופת ימי-הביניים. זוהי גם גישה ציורית התואמת לברגנר כמעצב תפאורות לתיאטרון. יחסי הגומלין בין הנושא והאספקטים הציוריים בעבודותיו של יוסל ברגנר באים לידי ביטוי בתקופות השונות, כאשר המשקל, הדגש, נוטה מדי פעם לכיוון אחר. האופייני הוא תהליך שמתחיל בגישה ריאליסטית לנושא, ומתפתח לכיוון אבסטרקטי, מופשט, באותו נושא מסוים. כלומר אם ציורי הפרחים הראשונים תיארו עציץ-פרחים מוצב על-גבי שולחן, ועל רקע נייטראלי מסוים, הרי שבמשך הזמן מאכלסים את כל הבד הפרחים עצמם, ולעתים חותכת מסגרת התמונה בצמח עצמו. אפשר לראות התפתחות זו גם בציורי החלוצים. חשוב לציין שברגנר שם לעצמו גבול, תוחם התפתחות זו, ואף פעם אינו מגיע לציור אבסטרקטי לחלוטין. הנושא עצמו ברור גם בקומפוזיציות המפוזרות והמופשטות ביותר. לתמונות שצוירו בסוף שנות השישים יש מקום מיוחד בנושא זה. אלה הם ציורים בעלי אפיונים סוריאליסטיים רבים, הן מבחינת ההעמדה של האובייקטים, הימצאותם במקום מוזר, לא-טבעי, והן מבחינת הסגנון השטוח, משום שבעולם זה לא מצא דרך לבטא את האספקטים הציוריים החשובים לו והאופייניים לסגנונו. הסגנון הסוריאליסטי אינו מתיישב עם כתב-יד שיש בו מימד כבד של אקספרסיוניזם, והשפעה רחוקה של Kubin, Schiele, Daumier, Van Gogh , שאת ציוריהם ראה עוד בספרייתו של אביו בווארשה. רודי בינט-פרי, יוסל ברגנר ציורים 1938-1980 , בית הוצאה כתר, 1981 , עמ׳ 175-176 .