בידספיריט | מרדכי ארדון

מרדכי ארדון - 1992 - 1896. גילגל, 1965 , שמן על בד, 100X81 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. מקור: - גלריה מרלבורו גרסון, ניו יורק. - אוסף פרטי, לונדון. ספרות: - מרדכי ארדון, מיכאל וישני, ניו יורק, עמ’ 230 , מס׳ 135 (מצולם). - ארטורו שוורץ, מרדכי ארדון, צבעי הזמן, ירושלים, 2003 , עמ’ 132 , מס׳ 57 (מצולם). - דליה ארדון איש-שלום, מרדכי ארדון, מכלול העבודות, 2019 , עמ’ 154 , מס’ 255 (מצולם). תערוכה: - גלריה מרלבורו, ניו יורק, מרדכי ארדון, 1967 , מס׳ 20 . - מרדכי ארדון, רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1985 , מס’ 20 . זהו מהידועים והמפוארים שבציורי ארדון, עבודה שהוצגה עוד ועוד בתערוכות ארדון בארץ ובעולם. זהו ציור המייצג במובהק את זיווג הטרנסצנדנטלי והמקומי, התשובה הירושלמית למגמה התל אביבית החילונית-אוניברסאלית. ארדון ורסוס זריצקי. לכאורה, קומפוזיציה שאין פשוטה ממנה: גיבוב של 12 ריבועים מתחת לעיגול גדול ולרקע מרחב שסוע ומעט-מדמם. אך, זהו ציור מורכב ועמוק, שנוטל אותנו לרגע הקריטי של חציית בני-ישראל את הירדן, רגע הכניסה לכנען בסמוך ליריחו, הרגע שבטרם תחילת כיבוש הארץ ויושביה: ”...ואת שתים-עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל. ויאמר אל בני-ישראל לאמור: אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמור – מה האבנים האלה, והודעתם את בניכם לאמור: [...] למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא...” (”יהושע”, ד', 24). אם כן, גל-עד תריסר האבנים בבחינת ציון אירוע הישועה האלוהית (ייבוש הירדן) שבכניסה לכנען, אך גם כאות-אזהרה לעמי כנען לקראת המלחמה הצפויה. 1965 היא תקופה בה הִרבה ארדון לצייר אבנים: ”ארדון נהג להביא אבן לסטודיו בשובו מירושלים או מהנגב הניחה על המדף. מספר חודשים לאחר מכן, היא תשמש לו השראה לציור נוף (...). השקפתו של ארדון, לפיה מגולמת ישראל כולה באבן, שורשה באגדות המפרשות את חלום-יעקב התנ”כי [האבן ששם יעקב תחת ראשו בבית-אל/ג.ע]. בעבור ארדון, באבנים טמונים סודות של אלפי שנות ציביליזציה. הן צופות בדממה בכל שמתחולל [...]. אבן עשויה להחליט בגחמתה לחשוף סודותיה שמתחת לארץ...” (מישל וישני, ”מרדכי ארדון”, אברמס, ניו-יורק, 1975-1974 , עמ' 45). הפרשנות ההיסטוריוסופית המקובלת לציור ”גִלְג̞ל” היא זו שנקט בה ארתורו שוורץ בספרו, ”מרדכי ארדון: צבעי הזמן” (מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, 2004-2003 ), כאשר איתר במבנה הגל-עד סימול לעוצמת עם ישראל: ”'גלגל' מראה את שתי-עשרה האבנים (המייצגות כמובן את שנים-עשר השבטים), כשהן מסודרות בשלוש שורות, ארבע אבנים בכל שורה, ויוצרות גוש מוצק אחד המונח איתן על הקרקע – כייצוג של כמיהתו של האמן לימים שבהם הישראלים לא יהיו מפולגים עוד כפי שהם היום. האבנים צבועות בצבעים שונים (המצביעים על שונותם של האנשים שהגיעו לישראל מארצות רבות ושונות); חרוטים עליהן סימנים מסתוריים, מעין קמיעות נגד סכנות...” (עמ' 46) יורשה לי להציע שכבה פרשנית נוספת: פצעי הדם ברקע הסוער של הציור פוגשים בלהט הצהוב-צלהבי של השמש היוקדת במרחב מדברי. מעין הד ציורי למילותיו של טשרניחובסקי: ”הוי, ארצי! מולדתי! הר-טרשים קרח./ [...] מנזרים, גל-מצבה [...]/ מושבה לא-נושבה [...]/ הבל זעם החמסין [...]/ בים של אור טובע כל...” ארדון מסמן את הכניסה המיתית לארץ-ישראל ככניסה הטעונה, לא רק בגאולה, אלא גם בסבל ובקושי הצפויים, בין אם לעמים כבושי כנען ובין אם לכובשיה. הגל-עד הוא אפוא גם השלמה אנדרטאית לפצעים המדממים ברקע. ציור נהדר. גדעון עפרת