בידספיריט | ראובן רובין

ראובן רובין - 1974 - 1893. , 1929 - 1959 , Tiberias Stil Life שמן על בד, 73X60 ס”מ, חתום. חתום, מתוארך 1929 ומתואר מאחור. מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב. את הציור הזה החל ראובן מצייר ב- 1929 , אך השלימו בעשוריים הקרובים. תצלום שחור-לבן בארכיון ”בית-ראובן”, מספרת כרמלה רובין, מייצג רק את הנוף שברקע, אשר לו הוסיף הצייר, מאוחר יותר, את השולחן והפרחים על המרפסת. תוך שנים ספורות, עם המעבר של משפחת רובין לקיסריה, יהיו אלה חורבות רומיות שיצוירו ברקע הנוף ואל-מול חלון-הפרחים או הרימונים. עתה, ב- 1959 , זהו בניין אבן-בזלת שחור, ”עוין”, שניצב בקצה המזח בטבריה. אכן, שלא כמו בציור אחר מאותה שנה, ”כלניות בחלוני”, שצויר מאותה זווית ואותו מקום, איננו פוגשים בצחות האגם הרוגע ובסירותיו השלוות. הפתעה. מאז התיישבותו בארץ ישראל ב- 1923 , לא חדל ראובן ”לברך את הנוף” באמצעות זר פרחים שהציב על חלונו או במרפסתו. ראובן, שהיה הצייר הארצישראלי הראשון שצייר מראות מחלון שאינו זה של בית-מקדש דמיוני, החל - מיד עם בואו לתל אביב - מתקרב לפתח החלון, מבקש להכיר ולחייב את העולם החדש. את הנגלה לעיניו בחוץ עיצב כאידילי ואילו ה”עדשה” הרומנטית הורכבה מפרחים, המקרינים אופטימיות ותשובה לתחושת זרות. כך, באחד מציוריו הראשונים בתל אביב, צייר ראובן חלון ובו עציץ בודד הצופה מהאדן אל חולות, אוהלים וקומץ בתים, וכמו תוהה: האם ייקלט הפרח ויסתגל לאקלים החדש? ב”פרחים על חלוני” מאותה שנה, 1923 , הציב הצייר על אדן-החלון אגרטל פרחים ואתרוג (סוכות: בית?) והללו האצילו מעין גן-עדן על חוף-הים ועל הבתים הזעירים שבחוץ. במהלך אותו עשור יהיו אלה זרי פרחים נוספים, בננה, רימון ופרי-הדר שיבטיחו שפע, אושר ונינוחות, כמו תקרובת, ”כיבוד” שמכבד האמן את עירו (ומאחל לעצמו). אך, פרחי החלון של ראובן הם, לעתים, גם פרחי דאגה, אשר יש שהם מסתירים את מלוא-המבט מהחלון ואף גווניהם מלנכוליים. שיאם של אלה לרקע מלחמת-העצמאות: זר גדול של פרחי אביב לוחצים את הכלניות שמתחתם, התריסים פתוחים, אך הנוף נסתם למבט. פרחי אביב (איביסקוס, לוע-ארי) לעומת פרחי האבל – הכלניות האדומות, פרחי-הדם והשכול. ”לפחות שישה ציורי כלניות בחלון בטבריה צייר ראובן באותה עת [1956 בקירוב/ג.ע]: הפרחים האדומים נענים בשניות של טבריה העתיקה לעומת שתילי העצים הצעירים. חדש מול ישן, עבר מול עתיד, בפרספקטיבה של פרחי דם.” (”חלונות ליצירתו של ראובן”, בתוך ספרי, ”על הארץ”, כרך ב', ירון גולן, תל אביב, 1993 , עמ' 624). ועתה, הציור הנוכחי: לא מבט אל נוף משובב-לב של הכינרת, מהסוג שצויר רבות בידי ציירי צפת ותל אביב. כי, עתה, הפרחים האביביים בקנקן הלבן באים לברך את הנוף שצויר, בתחילה, ב- 1929 . כן; גם העצים מלבלבים מלמטה; אך הכינרת כמעט שדהתה ב”בִּצתיות” עכורה-במעט, עת מנגד עונה לז̤ר-האושר גוש הבזלת האפל והאטום, ניגודה של ביתיות טובה, מחבקת ואופטימית, כגון זו המשוגרת מפרחי המרפסת. אם כן, הציור כמאבק נפשי של אמן, הנושא בשורת חיים טובים אל עולם שהקדיר פניו ומסמן חרדה. גדעון עפרת