בידספיריט | נחום גוטמן

נחום גוטמן - חתונה יהודית, שמן על בד, 65X81 ס”מ. חתום. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופסור חמי גוטמן, בן האמן. בנובמבר 1974 , כשבוע לאחר שפורסם ב”משא” מאמרי על סיפורו, ”החמור שכולו תכלת”, שלח לי נחום גוטמן מכתב חם (עם שתי שגיאות כתיב!) ובו הזמינני לדירתו שברחוב אחד העם 136 , קומה ד’, לראות את עבודתו. ”אנא!”, סיים את מכתבו. באתי נרגש, וכאן – בעודנו מוקפים בציוריו – הגישה לנו דורה, אשת האמן, פרוסת עוגת לקך וכוסית יין מתוק, בעוד גוטמן אינו חדל לבטא צער ומורת רוח על ההדחה שהדיחו זריצקי ואמני ”אופקים חדשים” ציירים מסוגו. זכורה לי הפליאה שביטאתי באוזני גוטמן: שהרי, רמת השטיחות הצבעונית של ציוריו הסובבים, דרגת ההפשטה שלהם, התזמור הטהור של הצורה והצבע, ואפילו הגיאומטריות של מרכיבי המיחבר – לא היו פחותים מאותם ציורים שחלק מאמני ”אופקים חדשים” התהדרו בהם. אלא, שטרם ידעתי אז מה עמוקה התהום בין המקומיות הים-תיכונית האנקדוטית של גוטמן לבין יומרת האוניברסאליות של ציירי ההפשטה התל-אביביים ונאמניהם. עתה, עשרות שנים מאוחר יותר, בכוחי למקם את הציור הנוכחי סמוך לאחר ”מלחמת ששת הימים”, באשר קרבה בלתי מבוטלת בצורות ובדימויים קושרת את הציור לתמונת ”ירושלים” שצייר גוטמן ב- 1970 . בשתי התמונות מככב מסגד הסלע בכחוליו במרכז הציור (כאן במרכז העליו), בבחינת ”מקום המקדש”; בשתיהן מופיעות ידי ברכת כוהנים (כאשר בתווך מופיעה בציורנו מנורת המקדש, שלא כאותו גור-ארי-יהודה שצויר בשמי ירושלים האחרת של גוטמן); שתי התמונות משלבות פיגורטיביות, דקורטיביות רבה והפשטה; בשתיהן עוטפות תכלת רבה ועליצות את המראה המואר. אלא, שלא כבציור האחר, ביצירתו הנוכחית יצר גוטמן ציור-בתוך-ציור, כאשר סצנת החופה מוקפת בבתי הרובע היהודי, שמעבר להם נשקפים הר הצופים והר הזיתים כצמד שדיים מעתירים. ספק תפאורה וספק ציור קיר דקורטיבי ואֶפּי (רב-יחידות) – גוטמן מכניס ומוציא אותנו אל החתונה וממנה, מהכלל אל הפרט ולהפך. ארבעה הברושים מימין עשויים לאזכר את ברושי ”מקום המקדש”, המוכרים מהאיקונה הירושלמית הוותיקה (שראשיתה ב- 1837) ואשר מסמלים את ארזי הלבנון, ששימשו לבניין המקדש. דומה, שגוטמן מייהד מחדש את הרובע היהודי שננטש בתש”ח ואשר נכבש מחדש ב-67 . הטקס היהודי של החתונה משלב עממיות של נושאות התקרובת עם דימויים לאומיים-דתיים, ביטוי לאופוריה הגדולה שלמחרת המלחמה. החתונה המיוצגת היא אפוא גם טקס של ברית בין עם לבין בירתו המקודשת (”וארשתיך לי לעולם...”). אך, יותר מכל, זהו ציור של חגיגה, ההופכת את התוכן (הטקס) לצורה – למרקם עולז, מואר וידידותי של מקום שכולו חג. ספק אם עוד נמצא כיום אהבה שכזו של תל-אביבי לירושלים... גדעון עפרת