בידספיריט | מרדכי ארדון

מרדכי ארדון - עין כרם, 1942 , שמן על קרטון, 46X54 ס”מ, חתום ומתוארך. תערוכה: מרדכי ארדון, רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1985 , מס' 20 . ספרות: - מרדכי ארדון, מיכאל וישני הוצאת נ. אברמס ניו יורק, עמ’ 223 , מס׳ 46 (מצולם). - ארדון, מכלול העבודות, עיזבון ארדון, 2019 , דליה ארדון איש-שלום, עמ' 72 , מס' 80 (מצולם). זהו ארדון של ימי הנופים הירושלמיים, שבאמצעותם נאבק בעקשנות עם האור המקומי, הבהיר והבוהק, לאחר הכהויות הראשונות של ”בהרי יהודה” (1934) וכהות הדיוקנאות שצייר למחרת עלייתו ארצה מגרמניה ב- 1933 . ארדון התגורר תחילה בקריית ענבים (במשך שנתיים שימש בה ככוורן), שינה שמו ממקס ברונשטיין, והחל מלמד ציור בירושלים ב”בצלאל החדש” עם פתיחתו ב- 1935 . מעתה, לא חדל לפגוש בציוריו עוד ועוד נופים פנורמיים של העיר וסביבותיה: הרי יהודה, הר הזיתים, עמק קדרון, ענתות, עמק המצלבה, עין-כרם, בית-לחם ועוד. בה בעת, גם התעכב לעתים על פרטים בנוף, כגון עץ זית ( 1937 ), או ”כנסיית ההולדה” בבית-לחם ( 1943 ) ועוד. בהירותה של השמש הארצישראלית הלכה וכבשה את ציורי הנוף שלו, מפָנה מקום למשיכתו של ארדון למונוכרום הירקרק, גוון לו ישוב ויתמסר בשורה של ציורים, דוגמת ”איש בירוק” ( 1939 ), ”הפצוע” ( 1941), ”שעת האידרה” ( 1951 ) ועוד. החשיבות שייחס ארדון להיבטים הרוחניים והפורמליים של הציור התבטאה גם בדרישותיו הטכניות. ארדון הוא מהציירים היחידים שפגשתי שאינם משתמשים בצבעים מוכנים בשפופרות. כדי להשיג גוונים זוהרים ושקופים במיוחד הוא נהג לטחון בשקידה את צבעיו, ועל כן אפשר לזהות את ציוריו מבין רבים אחרים אפילו במבט שטחי. לעובדה שהכין את צבעיו בעצמו, כמו אלכימאי הרוקח את התמיסה שתאציל על מתכת פשוטה את הברק האציל של הזהב, יש בוודאי השפעה רבה על אופיין המסתורי של עבודותיו. היה לו כשרון נדיר להעניק לצבעי הקשת להט, זוהר, עוצמה ושקיפות ייחודיים לו בלבד. טווח הסגולים, הכחולים, הירוקים, האדומים והצהובים מתפרש על פני כל הדקויות הנדירות ביותר של סולם הצבעים. השחורים והלבנים עשירים באותה מידה במעבריהם הדקים מגוון לגוון, כשרק תהודתם המוכספת של הלבנים משתווה לעוצמתם של השחורים. לעובדה שציוריו של ארדון משמרים למענו את זכרה של המציאות הצבעונית הרב- גונית של ישראל יש משמעות רגשית. ארדון היה רב-אמן בתיאור הגוונים רבי-הפנים של הטבע בארץ, מן המדרונות המושלגים של החרמון עד לגוני האזמרגד השקטים של הכינרת; מתצורות המינרלים המדהימות של ים המלח עד לחולות האדמדמים של מדבר פארן. בציירו אותם הוא הכין מעין קטלוג שהוא גם רשימת מצאי וגם מיקרוקוסמוס של הצבעים של אדמת ישראל, שמיה, ימה ואגמיה משחר עד בין-ערביים. השתנות גוניהם במעברים טונליים רגישים מהדהדת בלהט בכחולים, בסגולים, בירוקים, באדומים ובצהובים של ארדון. ממש כשם שהצהובים העשירים שלו משקפים בנאמנות את גוני הזהב החושניים של הדבש ושל שיבולי החיטה, כך האדומים, שני וארגמן, מזכירים את שדות הפרגים, את השקיעות המדבריות, וביתר דרמטיות, גם את שרפות היער. אם, כלשונו של ארדון, האור של רמברנדט הוא אנושי וזה של אל גרקו אלוהי, לאור שלו יש איכות מטאפיזית: אני מעז לומר שהוא מקרין אותה תחושה על-טבעית שאנו חווים בעת הקריאה בכתבי חכמינו. תכונה ייחודית זו של האור של ארדון נובעת מכך שהוא האציל את הרוחניות שבספרות הסוד. מבחינה זו, זהו אור יהודי למהדרין. גדעון עפרת, ארטורו שוורץ, מרדכי ארדון: צבעי הזמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003 , עמ' 14.