בידספיריט | מרדכי ארדון

מרדכי ארדון - דיוקן עצמי, 1934 בקירוב, שמן על בד, 115X89 ס”מ, חתום. ספרות: - מרדכי ארדון, מישל וישני, ניו יורק, 1973 , עמ׳ 222 , מס’ 15 (מצולם). - ארדון, מכלול העבודות, עזבון ארדון, 2019, דליה ארדון איש-שלום, עמ', 56, מס' 43 (מצולם). זהו אחד מציוריו היותר נדירים של ארדון, ציור איכותי מאד ובעל חשיבות להכרת ראשית יצירתו של האמן בארץ-ישראל. על ערכו בעיני האמן תעיד העובדה, שהעניק את הציור מתנה לאחיו, יחזקאל, כפי שמעידה ההקדשה ביידיש בראש הציור (משמאל). החתימה התחתונה בלועזית, ”ארדון”, היא מאוחרת יותר, שכן באותה עת שמר עדיין על שם-משפחתו המקורי – ”ברונשטיין” (כך עד 1936 ) ואף חתם לעתים ”מרדכי”. כשארדון צייר את הציור הנוכחי מלאו חודשים לא-רבים להגעתו ארצה מברלין בתיווכו של האנס מולר (לימים, מייסד ”אתא”). רעייתו ובנו בן הארבע יגיעו שנה אחריו. מקס-מארק-אליעזר-מרדכי ברונשטיין התיישב בקיבוץ קריית-ענבים, הסמוך לירושלים, ובמשך שישה חודשים עבד כאן ככוורן, אף כי גם צייר מעט, במאמץ להתגבר על משבר ההגירה החטופה לתרבות ולגיאוגרפיה חדשות, שלא לומר קושי נטישת ציוריו בגרמניה. לאחר חצי שנה, עזב את הקיבוץ והחל מלמד אמנות בבתי-ספר יסודיים בירושלים. זהו הרקע הביוגראפי לציור הנוכחי, אחד מאותם ציורים מעטים שצייר ארדון באותם ימי משבר, כשנה קודם לייסוד ”בצלאל החדש”, בו ישמש כמורה מרכזי, ולימים – מנהל אגדי. מרבית ציורי ארדון עד לציור הנוכחי היו, או ”טבע דומם” או דיוקנאות: דיוקנאות חברים ב”באוהאוס” בוויימר, בו למד; או ידידיו לפעילות הקומוניסטית בברלין; ודמויות אחרות. בקריית-ענבים (או בירושלים) של 1934 הספיק לצייר ”כובס תימני”, בטרם צייר את הדיוקן העצמי בעבודתו מול הבד. היה זה ראשון בסדרת חמישה ציורי דיוקן-עצמי של האמן בעבודתו, שארדון יחזור ויצייר עד 1938 (לצד דיוקנאות-עצמיים, המתמקדים בראש בלבד. באלה החל עוד בברלין ב- 1926 ). כמו ביקש להבטיח את זהותו כאמן, חרף כל התמורות הדרמטיות. בכל דיוקנאות-עצמיים אלה, נמצא את הצייר סמוך לאנך כן-הציור, העונה כהד לאנכיות הגוף (האמנות כהד לחיים ולהפך), או אוחז בפאלטה. בשניים הראשונים בסדרה זו הציג ארדון את עצמו לבוש בחלוק-עבודה וחובש כובע (כובע-מצחייה באחד, מ- 1934 ; מגבעת בשני, מ- 1935 ). במקביל לתנועת התבהרות הגוונים במהלך שנותיו הראשונות של ארדון בארץ-ישראל, גם הדיוקן-העצמי הראשון, זה הנוכחי, כהה מאד וחמור-סבר, לעומת הדיוקן השני, המואר קצת יותר ואשר בו שמץ-חיוך נח על שפתי הצייר. לנושא האור חשיבות רבה: ארדון דאז היה נתון אז להשפעת התאורה בציורי רמברנדט ואל-גרקו. בראיון עם קארל כץ ב”אריאל” ( 1963 ) הוא אמר: ”האור של רמברנדט הוא אנושי יותר; של אל- גרקו אלוהי יותר.” עתה, מתוך ערגה עמוקה לציור האירופי שהותיר מאחור, אימץ לדיוקנו-העצמי אור פנימי בנוסח רמברנדט, שמבחינתו היה גם ביטוי לאור נסתר, אור רוחני קבלי (מסורת חסידית שנשא עמו מבית אביו בטוכוב שבפולין). אך, לצד אפלה, שמתוכה מבליח החלוק הצהוב שנענה באנך הצהוב של הכַּן, הדיוקן-העצמי הנוכחי מציג בפנינו את האמן כפועל, כאיש-עבודה לכל דבר, אולי שריד למורשה הסוציאליסטית של הצייר וחבר-הקיבוץ. המכחול האדום שבידו אפשר שהוא אות למשפט של פיקאסו, שעליו יחזור, לא אחת, בעתיד באוזני תלמידיו: ”האמנות היא כלי-נשק למתקפה ולמגננה”. גדעון עפרת