בידספיריט | ראובן רובין

ראובן רובין - טבע דומם עם נעליים אדומות, שנות ה-20, שמן על בד, 61X46 ס”מ, חתום. מקוריות הציור אושרה ע”י גב' כרמלה רובין, בית ראובן, תל-אביב. זהו עוד אחד מציורי השמן המוקדמים של ראובן שזה מקרוב הגיע לארץ-ישראל ( 1923 ) ומבקש להתאזרח בנוף המקומי. על כך מעידות יותר מכל זוג נעלי הבית האדומות שלא רק צבען מבליט את נוכחותן בחלל החדר, אלא גם גודלן היחסי מול שאר מרכיבי המיחבר. אולי הן מייצגות את הצייר המתבונן בסביבתו החדשה, והן בבחינת הנעדר הנוכח. אכן, מוטיב נעלי הבית בצבע אדום יחזור על עצמו וינוכס ע”י ראובן בגירסאות שונות בדיוקנאות העצמיים והמשפחתיים שלו מאותו עשור ראשון בארץ. בכולן נועדו נעלי הבית האדומות, (אנפילאות הוא המונח היווני שהתאזרח גם בעברית לנעלי בית רכות העשויות מלבד) להבליט את הכמיהה להשתרשות ולתחושת בית וזהות שהיתה משאת הנפש של בני הדור, אנשי “כאב שתי המולדות” כפי שהתייחסה אליהם בזמנו המשוררת לאה גולדברג. ראובן מוקסם מן האור הים-תיכוני הבוהק, משמי התכלת שעננים משייטים בהם כמו דגים השוחים בים, ומסממני המזרח ברוח הרומנטיקה האוריינטליסטית שרווחה באירופה במאה ה- 19 והדיה גלשו למחצית הראשונה של המאה ה- 20 . כך המינרט (מגדל המואזין של המסגד) המתנשא אל על, הכיפות הלבנות של המבנים וגם שרפרף הקש הערבי שעליו מונחים בהבלטה אגרטל זכוכית עם ענף ירוק ופרי מיקשה צהבהב (אבטיח או מלון?). כל הפריטים האלה, הניבטים מבעד לפתח הנפער אל המרפסת ואל הנוף, מעידים על משאלת ההתערות בעולם החדש והראשוני בפשטותו (ראו, הצמחייה המרומזת) האופיינית לציורי ראובן מאותו עשור. מבחינת מבנה המיחבר מדובר כאן לא רק בתמונה האופיינית לשתי הסוגות המוכרות - “מראה מן החלון” ו”טבע דומם”, אלא שראובן ממשיך עם הכפילות ויוצר כאן תחושה מודרניסטית של תמונה בתוך תמונה שכמו יצאו מאיזון, כשהנוף הניבט מבעד לפתח (הציור הפנימי) ממוסגר ע”י אלכסוני התריסים הירוקים והרצפה המשובצת היוצרים את התמונה החיצונית. רק רגלי העץ של השרפרף, החורגות מן המלבן הפנימי, מתחברות אל ‘המסגרת’ החיצונית כשהן נשענות על הרצפה דמויית לוח השחמט האופיינית אגב, לבנייניה של יפו של אותן שנים. אלמנט צורני זה של תמונה בתוך תמונה מתייחס גם לדיאלקטיקה של פנים וחוץ כחלק מתהליך ההתערות בעולם החדש. פריטי ה”טבע דומם”, הפרי והאגרטל על המרפסת (או בציורים אחרים על אדן החלון), מתפקדים כמתווכים בין הפנים לחוץ. שימו לב להקבלה בין צורתו העגולה של הפרי המונח על השרפרף לבין כיפות האבן הלבנות, בין אנכיותו של האגרטל הכחול לזו המזדקרת לשמים של מגדל המואזין, ולפחות מבחינה צבעונית להקבלה בין נעלי הבית והרעפים האדומים על גג הבית הנשקף במרחק. ראובן כמו מותח צירים סמויים הקושרים בין הפנים לחוץ וכך ציורו מבטא לא רק את מה שהוא רואה, אלא גם את המרחב הפנימי במובן התחושות שמראה הנוף הנצפה מעורר בו. נראה כי הכפילות הזאת במיחבר נועדה – גם אם במרומז – לאשש את טבעה ה’מלאכותי’ והאשלייתי של יצירת האמנות שגם בהיותה שיקוף של מראות מציאותיים, כמו מדגיש הצייר, יש לה קיום עצמאי והיא נפרדת מהם. את הציור הזה נטל עמו ראובן כשנסע מהארץ לארה”ב בפעם השנייה, בשנת 1928 , כדי להציג אותה יחד עם רבות אחרות בתערוכה בניו יורק. הציור נשאר שם. מה שנותר בארכיונו של ראובן היה תצלום שחור|לבן שלו. לאחר שהיה חבוי באוסף פרטי בניו יורק במשך תשעה עשורים מתגלה עתה הציור מחדש בסביבתו הטבעית ובשלל צבעיו. כרמלה רובין