ישראל בנקיר
כד בחיפוי בצבע אנגוב שקוף, שפה כחולה פרחונית. חתום

כד בחיפוי בצבע אנגוב שקוף, שפה כחולה פרחונית. חתום

גובה: 28 ס"מ

ישראל בנקיר (1943-2014), עלה לישראל עם משפחתו ב-1950. הם התיישבו בכפר סמיר בדרום חיפה. שם פגש לראשונה את החומר, בבית המלאכה לכדרות של משפחת עטאללה. בשנים 1959 עד 1965, שהה עם משפחתו בברזיל, שם למד בסדנת הקרמיקה של האגודה לאומנויות יפות בסאן פאולו ואצל אמני קרמיקה מקומיים. עם שובו ארצה, בשנת 1965, עבד בבית החרושת לפיד ותקופה קצרה בבית החרושת לחרסינה נעמן.

אז יצא לקריירה עצמאית וסגפנית. עבודתו התאפיינה בעבודה אך ורק עם חומרים ארץ ישראליים. כמו כן הושפע עמוקות מהאמנות הקלאסית של יוון ורומא העתיקה. בנקיר בעיקר יצר כלים בחיפוי הנקרא "טרה סגילאטה", בו השתמשו הרומאים לפני 2000 שנה. בשנים האחרונות לחייו גם יצר חפצים מחופים זיגוג בטכניקות שונות כמו צריפה של זיגוג בעשן, זיגוג קריסטלים ועוד.

לדעת רבים, בנקיר לא זכה להכרה מימסדית, בעיקר מהסיבה שנחשב לעוף מוזר בענף הכדרות הישראלית: על אף כשרונות והישגיו פורצי הדרך הוא סירב, משום מה, לנטוש את עבודתו כטכנאי בזק ולהפוך לאמן "במשרה מלאה". לכדרות הוא הקדיש את זמנו אך ורק בסופי שבוע ובחגים.

בנוסף, הוא סירב לחלוק ולשתף את עמיתיו האמנים והחוקרים בתגליות שחשף במהלך עבודתו בתחום הטרה סיגילטה - צבע חיפוי קדום העשוי מסוג של אדמה טבעית. במשך שבע שנים תמימות הוא חקר את הצבע האדום והנחשק, עד שעלה בידיו לפתח את סוד הטכניקה בה השתמשו בה הרומאים ועוד לפני כן היוונים.

פריצת הדרך הנוספת הגיעה כאשר בנקיר הצליח למצוא גוונים נוספים של טרה סיגילטה: בזמן שהרומאים השתמשו רק באדום, הוא הצליח גם להפיק את הגוון הכחול והירוק. רבים מהאמנים והחוקרים עלו אליו לרגל והתחננו שיחשוף בפניהם את הסוד. הוא סירב בתוקף ולקח את סודו אל קברו.

בנקיר אף סירב בתוקף למכור את עבודותיו מהסיבה שלדבריו לא היה זקוק לכסף... זאת אולי הסיבה שבסדנת העבודה שלו בחיפה הצטברו מאות כדים, פרי עבודה בת חמישה עשורים ורק כעת נחשפות אל הציבור הרחב ובני משפחתו החליטו למכור מעט מעבודותיו.

תערוכות:

תערוכות יחיד הציג ישראל בנקיר: במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מוזיאון וילפריד ישראל בהזורע (שלוש פעמים) ולאחר מותו שתי תערוכות יחדי אחת בטבעון "המבשלה" ו "בית בנימיני".

תערוכות קבוצתיות: בגרמניה, צרפת, פינלנד, דנמרק, בלגיה, ספרד, בארביקאן סנטר בלונדון, בביאנלה הראשונה לקרמיקה זעירה בזאגרב ביוגוסלביה, במוזיאונים לאומנות מודרנית בטוקיו ובקיוטו ביפן, בתערוכה "דרך בחומר" בבית כהנא, בתערוכה "14 ביחד" בראשון לציון, בתערוכת ארבעה משתתפים במוזיאון וילפרד ישראל, ובביאנלה לקרמיקה "חרס 2000" במוזיאון ארץ ישראל.

תערוכות לאחר מותו: שנת 2015 - המבשלה בטבעון, שנת 2017 - בית בנימיני בתל אביב, שנת 2019 - גני סוג'ו בסין

על ישראל בנקיר:

שלומית באומן, האמנית והחוקרת, כתבה עליו: ״התבוננות בכדים של ישראל בנקיר אינה יודעת שובע. העין מתרוצצת בין קווי המתאר של הכד, לבין חלקיו השונים: צוואר עדין וצר המסתיים בשפה עדינה הנפתחת קלות, מעבר דרך הכתף אל חלקו הנפחי של הכד, כלומר ה׳בטן׳ שלו. רגל צרה כמעט בלתי נראית, מדגישה את תחושת הריחוף של האובייקט. כל כך דומים ועם זאת כול כך שונים. לא לחינם חלקיו השונים של כד נקראים על שם אברי גוף האדם. שהרי גוף הכד וגוף האדם דומים במהותם, והכדים, כמו הגוף – מדברים אלינו.

״הפואטיקה המהדהדת מהכדים של ישראל בנקיר נובעת בראש וראשונה משילוב בין ביצוע פרפקציוניסטי המעיד על שליטה מופלאה, עדינות בלתי נתפשת, פעולה אנושית־ידנית שמגעה מתנדף לכאורה לנוכח שלמות צורנית המאפיינת את עבודת המכונה. אולם, להבדיל מתוצרי פס הייצור התעשייתי, ועל אף הדמיון ביניהם, הכדים של ישראל בנקיר אינם זהים אלא שונים זה מזה. לכול כד ייחוד הנובע מצורתו, גודלו, קימוריו, צבעו וחומריותו. מצד אחד שפה אישית מהודקת ומצד שני עושר וגיוון. ממד נוסף מתקבל בהתבוננות על מספר גדול של כדים, היוצרת מתח בין האובייקט היחיד לבין הרבים. ההתבוננות על הכדים של בנקיר כקבוצה ולא כבודדים מוצגת בתערוכה כאקט של עוצמה ועושר צורני וחומרי בתוך המסה, ומנכיחה את החזרתיות שביצירה, את הניואנסים של השונות בין כול כד וכד״.