בידספיריט | דר יודן צו פרנקפורט שטטיגקייט

דר יודן צו פרנקפורט שטטיגקייט אונד אורדנונג 1616, בגרמנית, 1753, כולל משפחת רוטשילד, פרנקפורט, בגרמנית - דר יודן צו פרנקפורט שטעטיקקייט אונד אורדנונג 1616, בגרמנית, 1753, כולל משפחת רוטשילד, פרנקפורט, בגרמנית דר יודן צו פרנקפורט שטעטיקקייט אונד אורדנונג, כפי שתוקן ושופר במסגרת צו קיסרי בשנת 1616. בגרמנית, 1753, פרנקפורט. הסטטוס המשפטי של יהודי פרנקפורט ותקנותיהם. כולל 28 עמודים, כולל 18 עמודים – רישום – רשימה אלפביתית של כל החוקים הנוגעים ליהודי פרנקפורט. מופיעים כאן מספר בתים עם שמות ידועים, במיוחד הבית ”Haus zum Roten Schild” (עמוד 27), שבו התגוררה משפחת רוטשילד עד שעברה במעלה הרחוב ובצד השני של יודנגאסה לבית המפורסם ”Haus zum Gruenen Schild”, ממנו הקימו אימפריה. כריכה קשה עם הטבעות זהב וקישוטים, דפי קצה משיש, כרוך במחצית הראשונה של המאה ה-20. מידה: 33×21 ס״מ. מצב: כתמי יושן בעמוד השער; מספר עמודים עם כתמי יושן קלים, כיפוף קל במרכז מלמעלה למטה. משקל: 710 גרם. הדפסה מאוחרת של מהדורת 1616 עם רשימת הבתים ביודנגאסה משנת 1612 ו-1753 ורישום נרחב. במהלך מרד פטמילך האנטישמי בשנת 1614, גורשו יהודי פרנקפורט מהעיר ובתיהם ורכושם נשדדו והושמדו. לאחר דיכוי עקוב מדם באוגוסט 1614, יכלו היהודים לשוב. ”יודנשטטיקייט” שנחקק בשנת 1616 הגביל את מספר המשפחות היהודיות בפרנקפורט ל-500; מספר הנישואין בשנה הוגבל ל-12. בעמוד 8 מופיע חיתוך עץ קטן המציג את הטבעת הצהובה שבה נדרשו יהודי פרנקפורט להזדהות. בפרנקפורט כל הבתים והמבנים נקראו על פי מאפייניהם המיוחדים. כרך זה מכיל רשימה של כל שמות הבתים שבהם התגוררו יהודים ביודנגאסה משנת 1612 ו-1753 (עמודים 27-28). מופיעים כאן מספר בתים עם שמות ידועים, במיוחד הבית ”Haus zum Roten Schild” (עמוד 27), שבו התגוררה משפחת רוטשילד עד שעברה במעלה הרחוב ובצד השני של יודנגאסה לבית המפורסם ”Haus zum Gruenen Schild”, ממנו הקימו אימפריה. בהקשר של פורים וינץ בפרנקפורט, ”Mandatum poenale restitutorium” של הקיסר אפשר את חזרת היהודים לאחר הגירושים. צו קיסרי זה היה אמצעי משפטי ליישוב מחדש של הקהילה היהודית בעיר. צווים כאלה מילאו תפקיד מכריע בהיסטוריה של היהדות בפרנקפורט, במיוחד בניהול סכסוכים ומתח עם האוכלוסייה הנוצרית. לעיתים קרובות הם כללו תנאים מסוימים ועונשים על אי-ציות. הקיסר מתיאס, שזעם על שרירות הגילדות, הורה על החזרת היהודים לפרנקפורט. כתוצאה מכך, חוקת העיר עברה שינוי משמעותי במובן דמוקרטי. לאחר שנה וחצי של היעדרות, שבו היהודים לשם ב-10 במרץ (כ׳ באדר לפי הלוח העברי) 1616, בליווי נציבי ממשלה וחיילים, בליווי תופי מלחמה וצלילי חצוצרות. מאותו רגע קיבלו את ”Mandatum poenale restitutorium” מהקיסר ונהנו מאז מחירויות יחסית גדולות (אם כי רחוקות משוויון עם נוצרים, לא רק פוליטית אלא גם אזרחית). כל עוד היו יהודים בפרנקפורט על נהר מיין, מעמדם המשפטי היה נושא פוליטי חשוב, שעסק במתח המתמיד בין הרשויות הכנסייתיות והקיסריות ובמישור מקומי יותר, לעיתים קרובות הפך לנקודת מחלוקת על כוח. המאבק בין האלמנטים הפטריציים של מועצת העיר פרנקפורט לבין גילדות הסוחרים המקומיות החזקות. בשנת 1462, הועברו יהודי פרנקפורט לגטו, שכלל רחוב שנבנה במיוחד (הקרוי יודנגאסה) מוקף חומות ושערים. באותה תקופה, הוסדרו היחסים בין העיר לאוכלוסייה היהודית במה שנקרא הסדרים. זה כלל את הדרישה שהיהודים יענדו עיגול צהוב על בגדיהם כאשר יצאו מהגטו. בנוסף, נדרשו גברים יהודים לחבוש כובעים צהובים מיוחדים עם צורה חרוטית ייחודית. וינצנץ פטמילך (נפטר ב-1616) היה חנווני ואופה ג'ינג'רברד שהוביל את מרד פטמילך (1612–1616) של הגילדות בפרנקפורט על נהר מיין, במטרה לקבוע את מחיר הדגן בשוק פתוח; לחשוף את הזכויות המיוחדות של האריסטוקרטיה; ולשדוד ולגרש יהודים מהעיר, אותם ראה הוא וחבריו כמתחרים ומלווים בריבית. פטמילך התיישב בפרנקפורט בשנת 1602. ב-22 באוגוסט 1614, הוביל המון שפרץ ליודנגאסה (”סמטת היהודים”) ובזז את 1,380 היהודים בעיר. שני יהודים ותוקף אחד נהרגו בפוגרום. היהודים גורשו מהעיר עד שהקיסר מתיאס, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התערב באופן אישי. ב-28 בפברואר 1616, פטמילך ושישה אחרים הוצאו להורג בכיכר רוסמרקט בפרנקפורט. באותו יום (כ׳ באדר לפי הלוח העברי), הובלו היהודים המגורשים חזרה לפרנקפורט על ידי חיילים קיסריים. מעל שערי יודנגאסה, הותקן עיט קיסרי מאבן עם כיתוב: ”מוגנים על ידי הוד מלכותו הקיסרית הרומית והאימפריה הקדושה”. המעשה הראשון של היהודים השבים היה להחזיר את בית הכנסת שחולל ואת בית הקברות שנהרס לשימוש דתי. יום השנה לשיבה נחגג מדי שנה מאז כ”פורים וינץ”; פורים קדיש כלל תהלוכה עליזה לציון השיבה המשמחת. לאחר מכן, הפוגרומים הפכו לנדירים יותר בגרמניה עד למהומות הפ-הפ של 1819.