שוה להשקעה מרים דאובר שמן על עץ חתום מידות 8×25 סמ

שוה להשקעה מרים דאובר שמן על עץ חתום מידות 8×25 סמ
מרים דאובר נולדה בבוקרשט – רומניה בשנת 1946 ועלתה ארצה בשנת 1958. היא בוגרת תיכון  במגמת אמנות ולאחר שרות צבאי כגרפיקאית ושרטטת נסעה לצרפת ללמוד בבית הספר הגבוה לאמנויות אקול דה בוז-אר.

משם המשיכה ללמוד אמנות בבית הספר הגבוה לציור סנט מרטין  בלונדון, ועבודותיה הוצגו בתערוכות שונות בלונדון בשנים 1967-68 .היא הוזמנה לאי מנורקה שעל יד ספרד כדי להשתתף בבניה ועיצוב מחדש של כנסיה עתיקה בה היא עיצבה תקרת זכוכית צבועה.

 

ב-1969 חזרה לארץ ופתחה סטודיו משלה והחלה לצייר גם על רהיטים וכלים ישנים. מאז החלה להציג את עבודותיה בתערוכות יחיד בארץ ובעולם: בארה"ב, בגרמניה – מינכן, ברלין, ומוזיאון בהמבורג,  בוונציה ובפדובה שבאיטליה, וביפן וזכתה להצלחה רבה.

הסגנון שלה מאד אישי ומושפע מהארט נובו וארט דקו, מסגנון הרוקוקו ומהתקופה הניאו קלאסית באירופה.

שובבות, הומור ופנטסיה בעבודותיה של מרים דאובר

 

מרים דאובר, המיוחדת בסגנונה, היא, לעומת ציירים אחרים, היא פשוט... מרים דאובר העצמית. מבקר גרמני חשוב, שראה ציוריה, אמר: אין להשוות ציירת זו לשום אמן, אין לייחס אותה לאסכולה כלשהי של אמנות. היא היא עצמה, היא מין פנומן, מין תופעה מיוחדת  בעולם האמנויות הפלאסטיות שבימינו.

מהו סודה הטמון באמנות זו? הווי אומר: בארבעה אלמנטים עיקריים: ציור, צבע, פנטסיה והומור. אם נוסיף לאלה את האלמנטים של עולם האתמול, עולם שבו הלבוש מגונדר, כמו הקומפוזיציות של טולוז – לוטרק , יפיפים מזוקנים, כפי שאהב צייר זה להציג את המסתופפים בסאלונים, חדרי אורחים, שבהם מתקבצים באקראי טרזנים שונים, רהיטים מתקופות שונות, דמויות של מחוסרי טעם, ואת כל אלה מבליטה הציירת במכחולה הסרקאסטי, ונראה שבהנאה ניכרת. אם נוסיף  את כל האלמנטים האלה, בנוסף לכישרונה  המזהיר, נוכל לומר בוודאות גמורה שהיא אוניקום, יחידת סגולה ביצירותיה.

 

ציירת זו – הכול נושם בה, רצון בלתי נלאה  להתחלק אתנו בהנאתה ובשמחתה, ביכולת להביע לפי דרכה ורצונה. מרים דאובר מציירת דמויות ופנים של דורות קודמים, אפילו מתקופת לואי ה-14 ואולי מתקופת המלכה ויקטוריה. דוכסים, לורדים, מרקיזים וליידיס עוברים לנגד עינינו, ויחד אתם גם סביבתם של הדמויות הללו תופסים מאד את העין וקרש הצבעים של הציירת. מתוך אקסטאזה עמוקה היא משתמשת  במכחולים דקיקים ומתעניינת בפרטים מיניאטוריים. כך היא יוצרת עבודות יוצאות מן הכלל, מוזרות, ציוריות, השייכות כביכול לעולם הבארוק שעבר זמנו. הכול חי תחת צבעיה – לילות של חיי עושר, לילות חברתיים של החברה הגבוהה, ואלה אינם דווקא משחקי הריסה וחורבן, אלא סאטירה המגיעה תמיד לנקודת השיא. היא מכניסה את הנשים לקטגוריה של פטפטניות, רכלניות, נחשיות, ונראה שאין להן מטרה אחרת מאשר להיות בוחשות בקדרה. הציירת רואה באנשי העולם הגדול ובסביבתם שובבות, הומור, פנטזיה, אירוניה, דמיון, שלא כפי שרואים בתמונות שעשו אחרים. לעומת זאת היא בורחת מתוקפנות ומשתמשת בקריקטורה בכישרון של צייר. היא רחוקה מלחיות באיזו צורה קונפורמית סטרילית, על אף ציור אקספרסיבי, שנוצר לעיתים על סף הבארוק.

הציור בכללו יש לו מסורת בעלת ערך הומאני ופלאסטי, הן אם הציירת מוערכת, והן אם היא מבוקרת ע"י מינימאליסטים. מה שדאובר מנסה להשיג הוא ביטוי ציורי, שלם וטוטאלי. נושאיה מבדחים ונחמדים, מודגשים באור של הומור המתאים להם, הומור ואור המאפיינים אותם. הכאב שלה נותן אות אישי מאד של עבודה המגלה ביטחון אמנותי גדול ואינטלקטואלי. יש לה חוש בטוח והתרשמות מהדברים הפשוטים העיקריים והוירטואוזיות שלה מגלה עמדה חזקה. ההתייחסות וההתרגשות שלה, התאווה לראות כל פרט קטן ביותר והבעתו, הרצינות של הצורה, הצבע השקוף הבהיר, החיוניות עם רכות דגושה, כל אלה מראים שמרים דאובר נהנית מהסתכלות בחיים, בשקשוק הנצחי, בהמולה וברעש – געש. כשמסתכלים מקרוב בתמונות הן נראות בצורה אירונית פקחית, אבל לא מרושעת. יש הרגשה שמדפדפים באלבום בלתי רגיל, והוא מעין אטלס אנושי, חיוכים, התנהגויות של דמויות מימים עברו, אבל דומים בצורה מעניינת לאלה שיכולים לפגוש בימינו בתוך הקהל. נשמות, לבבות, אמביציות, רשעויות – האם אינם אלה שבכל הדורות?  וזה בדיוק מה שמראה לנו תנופת אמנות זו, היודעת לשלב את ההומור של הציירת בשימוש כמעט שדי של צבעים וגוונים. יש לה דמיון נעים לעיין. באצבעותיה המטופחות במניקור היא שמה לכה אדומה מאוד גם בסביבה ובתמונה שהקדימה אותה בהרבה, עוד בתקופה שעדיין המניקיור לא היה קיים. אור, תנועה וחיים הופכים את יצירותיה לאטיודים ממש של עברות ואטמוספרות.

מרים דאובר היא על אף הכל רומנטית ולעיתים קרובות היא מחפה הבעה פסיכולוגית. בסגנון שלה היא יחידה במינה בין האמנים הפלאסטיים. היא תגלית אמיתית.