מכירה פומבית 172 חלק א' אמנות ישראלית ובינלאומית

תירוש

מוצאי שבת, 26.1.19, 18:30 , כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח


במכירה זו לא מוצגות ההצעות המובילות על כל פריט ולא נשלחים מיילים כאשר הצעה גבוהה מהצעתך מתקבלת. במקרה של הצעות זהות, ההצעה הראשונה שנתנה מתקבלת. המכירה החיה מתבצעת כרגיל
להשתתפות במכירה החיה והשארת הצעות מוקדמות -  כניסה  /  הרשמה

פריט 100:

אריה ארוך
1974 - 1908

מחיר פתיחה:
$ 100,000
הערכה:
$100,000 - $150,000
עמלת בית המכירות: 18%
מע"מ: על העמלה בלבד

1974 - 1908

סירה, 1968,

שמן על בד, 55.5X64.4 ס”מ,

חתום ומתוארך.


ציור זה מוצג עד לתחילת התצוגה בתירוש, בתערוכה במוזיאון ישראל בירושלים. רוכש העבודה יתבקש להשאילה למוזיאון להמשך התערוכה, עד חודש יוני 2019 .


ספרות: בספרייתו של אריה ארוך, גדעון עפרת, הוצאת בבל, 2001 , עמ׳ 273.

אריה ארוך, מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003 , עמ׳ 360.

אריה ארוך: זמנים מקומות, צורות, יונה פישר, הוצאת טליסמה, 2019 , עמ׳ 95.


תערוכות: אריה ארוך, ציורים 1953-1968 , מוזיאון ישראל, 1968 , אוצר: יונה פישר.

אריה ארוך, זמנים, מקומות צורות, מוזיאון ישראל, 1976 , אוצר: יונה פישר

אריה ארוך, זמנים, מקומות צורות, מוזיאון תל אביב, 1976 , אוצר: יונה פישר.

Seven Artists from Israel, 1978, Los Angeles Museum of Art.

דגש חזק: אריה ארוך, מיכאל גרוס, יגאל תומרקין, מוזיאון ישראל, 1987.

אריה ארוך, גלריה גורדון, תל אביב, 1999 , אוצר: דני קרוון.

אריה ארוך, מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003.

אריה ארוך, עבודות ממוזיאון ישראל, 2008 . אוצרת: תמנע זליגמן.


יחסית לאמנים אחרים, מעט מאד ציורים צייר אריה ארוך במהלך חייו: לא הרבה יותר ממאתיים. כל ציור של ארוך הוא אפוא יקר-המציאות; במיוחד, נכונים הדברים לגבי ציורי השמן שלו; ומבין אלה – הנדירים והמבוקשים מכל הם ציורי הסירות. לפנינו אפוא אחד מציוריו החשובים ביותר של אריה ארוך, מגדולי "אופקים חדשים", ומכאן שהוא גם ציור בעל ערך בתולדות האמנות הישראלית. עשרות שנים הוא נשמר אצל משפחת ארוך (ובהשאלה למוזיאון ישראל), ועתה הוא יוצא לציבור, לא לפני שעשה לעצמו שם בתערוכות, בקטלוגים ובספרים. כמעט עשר סירות צייר ארוך במדיומים שונים ועל מצעים שונים בין השנים 1970-1968, אך הציור הנוכחי הוא המובחר שב"סירות". ארוך העדיף לקרוא לציורי הסירה שלו "צורת שמונה", וזאת משום שמקור הדימוי לא היה בסירות על נהר הירקון, או בנמל-יפו, אף לא בנהר חרקוב, העיר האוקראינית בה נולד וגדל, אלא בספרון-הדרכה ללימוד ציור מאת המאגיסטר הגרמני, כריסטיאן לודולף ריינהולד, ספרון שנכתב ב- 1784 ואשר נמצא בספריית האמן. אריה ארוך העתיק את "תרגיל בקו 8", שמופיע בספר לצד רישומי סירה ובתוכה שתי דמויות. כזו היא אפוא סירתו של אריה ארוך: ביסודה, סירה צורנית לשמה, צורת מִסְפָּר. ארוך נמשך בציוריו לצורות מספרים. אלא, שצורות היו בעבור הצייר הירושלמי נקודת-מוצא לתכנים אינטימיים ביותר, ואלה נרמזים באופנים המדוקדקים בהם ארוך חזר וטיפל ב"סירה", שעה שהגדילה במרכז התמונה, עד כי זו הפכה אולי לאיקון הבולט ביותר בכלל יצירתו: תמיד, סירה ללא ים, ללא גלים, עם רקעים חידתיים מסביבה, המשתנים מציור לציור: לעתים, סביבה ריקה, לעתים כתמים מופשטים, לעתים עם "משוטים" ו"כבל" מתפתל, ואפילו סירה ולצדה פרח (נובל?) בפינה ימינית תחתונה. תמיד חידות, המאתגרות ומעשירות את ההסתפקות בערך הצורני לשמו של הסירה. נעמיק, אם כן, מבטנו בסירותיו של ארוך: אלו הן סירות שאינן שטות, סירות קפואות; הן עוגנות ספק במפרץ וספק בסמוך לכתם מופשט המסמן "אדמה". בשני הדפסים שונים של הסירה (ליתוגרפיה ותחריט, 1970), אף תופיע שורת שיר ביידיש, וזו מתפקדת כמעין קו-חוף, שלידו עוגנת הסירה: טקסט-שיר כ"קרקע", כ"מקום", מקום יהודי. מה מונע מסירתו של אריה ארוך להפליג? כלום אפשר שכבר הגיעה לחוף-מבטחים? חוף ה"מפרץ" האדום בחלקו העליון של הציור אינו מסגיר את התשובה: המפרץ נראה בלתי מיושב, אולי חופו של אי נידח. אין לדעת אם הסירה הגיעה זה עתה, או שמא היא מתעתדת להפליג. מאין ולאן? ציורי הסירה של ארוך שומרים על אנונימיות גמורה של הסירה, של המפליג העלום ושל המקום. האמנות הישראלית ידעה לא מעט סירות בתולדותיה: חלקן סירות עליזות, המגיעות אל חופי יפו וחיפה בנפנופי דגלים וזרועות (נחום גוטמן), אחרות מפליגות מן המערב ואליו כבאידיליה ילדותית (ראובן רובין). אלו-גם-אלו הן הספינות הלאומיות האופטימיות של ראשית ההתיישבות הציונית. שונות מהן הסירות ה"אלגיות" (אלגיה=קינה), שעלו על שרטון הנשמה והן "תקועות" בחול (כסירות העלייה של נפתלי בזם ואברהם אופק), ספינות העיירה שקפאו (שמואל ב"ק), או ספינות הזמן שהתפרקו בצל השואה (מרדכי ארדון). הסירות ה"טראגיות" הללו נמנות עם "צי" האמנים העולים לישראל, והן מבטאות תחושת עקירה. אריה ארוך, הגם שעלה עם משפחתו ארצה בגיל 16, אינו שותף, לא לאידיליה ולא לאלגיה. סירותיו אינן "לאומיות", כי אם אישיות ביותר, ואופייני לו לארוך שמבעַן נחרץ פחות וספקני יותר. כי סירתו של ארוך נמצאת אי שם בין החומרי לרוחני. לפנינו שלד של סירה, ובעצם, שרטוט הנדסאי של מתכנן סירה. ובהתאם, כמה מסירותיו המצוירות של ארוך אינן, לכאורה, יותר מאשר אותו "קו שמונה" ראשוני. לאמור: סירתו של ארוך מפליגה בין המושג לבין הממשות, בין האל-אישי לאישי. ארוך אינו מכריע, או ליתר דיוק, הוא הכריע לטובת אי-ההכרעה. לא במקרה רשם את שורת השיר היידי העממי רק בסמוך לסירות הדפסיו. שכן, אלו הן הסירות המאוחרות יותר, ורק בהן הרשה לעצמו לחשוף דרגת אינטימיות שכמותה לא העז בסירות הקודמות. ויצוין הפער בין תוכן שיר-החיזור היידי הזה - שיר עממי אוקראיני-יהודי ששרים עלם ועלמה זה לזו וזו לזה ("אני על אוניה/ את על סירה") – לבין ריקנות הסירה והסטאטיות הנחה עליה. הסירה משיבה, אם כן, את ארוך אל ילדותו בחרקוב (אליה חזר בכמה וכמה מציוריו). יתר על כן, מבט בוחן בחלקו העליון של הציור הנוכחי יאתר תזכורת לסימן 2 שהפך לפרופיל-ראש, זה המוכּר מציורי ארוך מאותה עת (והוא גלגול של המספר 2 ששורבט בשולי "הגדת סראייבו", מקור לכמה מציורי האמן) – סימן המתפקד בציורי ארוך דאז כ"דמות-המְסַפֵּר". ועוד תגלה עין המתבונן, שבתוך צורת ה"מפרץ" שמעל לסירה נחבא דימוי העשוי להזכיר דמות יושבת מכונסת בסירתה הזעירה. אם כך: סירה גדולה (צורת-שמונה) וסירה זעירה. מכירי יצירת ארוך יודעים: הסירה הגדולה היא הסירה הסמכותית – סירת האב, ואילו הסירה הקטנה היא סירת הבן. הראשונה – התרוקנה, ואילו השנייה מאוישת (בהיותה סירת המחבוא, סירת הרחם). ארוך, אנחנו מזכירים לעצמנו, השמיט מ"צורת שמונה" שלו את צמד הדמויות הזעירות המשייטות בסירת ספרונו של המאגיסטר הנשכח מהמאה ה- 18. האם מת המלח (האב) של ארוך? האם גם הבן כמוהו כנעדר? האם נסחפה סירתו לחוף לא ידוע? האם משותקת סירתו עקב המתח הבלתי-פתור בין תבונה ורגש, מושג וממשות, עולם ואני? כך או אחרת, סירות מהיכן ולהיכן? אריה ארוך הוא צייר של סימני שאלה. דבר אחד ברור: אריה ארוך בונה סירה. הוא זקוק לסירה, כלומר הוא חייב להפליג. מסע הנפש משלים את מסעותיו הדיפלומטיים הבין-יבשתיים של מי ששימש (עד 1971) איש משרד-החוץ ואף שגרירנו בברזיל ובשבדיה. כי סירתו של ארוך אומרת נדודי נפש אל הבלתי-ידוע, אל הפתוח, אל סימן-השאלה, הפלגה בזמן אל זיכרונות, אל ילדות. הגחת הציור המוזיאוני הזה היא אירוע חגיגי. גדעון עפרת


אריה ארוך (נולד בחרקוב, 1908, נפטר בירושלים, 1974) היה דמות מיוחדת במינה בתולדות האמנות הישראלית. בשנים הראשונות לפעילותו כאמן עצמאי (1935-1945 לערך) היה נאמן לאידיאלים של בני דורו, אמני הנוף והדיוקן, והיה נתון להשפעות המקומיות והפריסאיות שקבעו את אופייה של האסכולה האקספרסיוניסטית הארצישראלית. בנשים 1946 – 1955 לערך היה מקורב לאנשי קבוצת ”אופקים חדשים” (הוא נמנה עם מייסדיה ב- 1948) ובתקופה זו חל המפנה החשוב הראשון ביצירתו: בניגוד למגמה שהובילה את חבריו אל ההפשטה ”הלירית”, האל-צורנית בעיקרה, ביקש ארוך לפתח באמצעות טכניקות בלתי שגרתיות צורות ספציפיות, שכונו בפיו ”קונקרטיות”. משנת 1948 ואילך עשה פרקי זמן ממושכים בארצות שונות. אלה היו תקופות הסתגרות באטלייה, אך גם של עיסוק מעמיק והולך בסוגיות היצירה. (1)

משנת 1950 עד 1962 עשה ארוך בשרות הדיפלומטי בתפקידים בבריה”מ, בברזיל ובשבדיה. לדבריו, לא הייתה לארצות אלה השפעה על אופי יצירתו. ברזיל עשתה אותו עקר. הארץ תוססת ובלתי מסודרת וחסר היה השקט הנפשי כדי ליצור. בשבדיה התחיל לצייר שוב, אך הפתרונות הציוריים שנתן בשנים אלו לחוויותיו לא סיפקו אותו. כשחזר לישראל, התיישב בירושלים ואז באה התקופה שבה הוא רואה המשך ישיר לתקופה הראשונה של ציורו, כאשר היה מושפע בעיקר מהציור האינפנטיליסטי של קליי ומירו. אלא שהפעם כתב-היד עשיר יותר וחוויות העבר לבשו מבע פלסטי עשיר יותר. בעבודתו ניכרת עקביות וחתירה למטרה אחת – פתרון ההווה לחוויות העבר. התכנים והחוויות הועלו ביתר בשלות ובצורה ברורה וחותכת יותר על הבד (...) שפתו של אריה ארוך מעניינת מאוד, משום שארוך אינו מתבייש להיות מושפע. תחילתו בהשפעה רבה עליו של פאול קליי וקבוצת ”קוברה”, ומתוך השפעה ברוכה זו נוצרת שפתו המיוחדת הכוללת בתוכה אהבה רבה לשפות ציוריות, שאינן נחשבות לשפת ציירים. שרטוטיו של בונה-הסירה ושל החייט, שפתם הציורית של בעלי-מלאכה – אלה קוסמות לארוך, והוא מרבה להשתמש בהן בשנים האחרונות. (2)

1. יונה פישר, ”אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות”, מוזיאון ישראל, 1976

2. פתרון ההווה לחוויית העבר - שרה בריטברג-סמל, ראיון עם אריה ארוך – חתן פרס-ישראל לאמנות, תשל”א - למרחב, 28.4.1971