'בית יוסף חדש' לבעל 'לב העברי', ספר פולמוס שנדון לשריפה

'בית יוסף חדש' לבעל 'לב העברי', ספר פולמוס שנדון לשריפה

'בית יוסף חדש', ספרו הפולמוסי הנודע של הגאון רבי עקיבא יוסף שלזניגר בעל 'לב העברי', שנידון לשריפה, ומחברו חשש לחייו. ירושלם, תרל"ה [1875]. עותק חסר. ספר נדיר ביותר (כתוצאה מהחרם וגזירת השריפה), ובמיוחד דפים אחדים שבהם נכתב נגד רבני הונגריה.

בשער: "ספר בית יוסף חדש הלכות גדולות ... על החדשים מקרוב באו דבר בעתו הוראות שעה ... פלפול, מוסר, אגדה ... ממנו ... יסוד דגל חברא המעל"ה [המחזירי עטרה ליושנה הקדושה] ... מאת ... העיבר"י [עקיבא יוסף ב"ר יחיאל] ... מלפנים מב"ד קאלאמיא ... ועתה מבאי שערי ציון וירושלים".

בספר יצא רבי עקיבא יוסף שלזינגר בביקורת חריפה נגד מוסדות הציבור בירושלים ושיטת ה"חלוקה", וקרא לייסד כולל חדש בשם "כולל העברים" אשר יעודד התיישבות חקלאית, ובכך יציל את יהדות אירופה. עם הדפסת הספר התלקחה מחלוקת עזה סביב הספר ומחברו, ודנו את הספר לשריפה, והמחבר חשש לחייו. הספר נדפס בשני בתי דפוס, תחילה בדפוסו של רבי יואל משה סלומון, אך כשעיין סלומון בתוכנו השנוי במחלוקת של הספר סירב להמשיך בהדפסה, והיא הושלמה בדפוס "העברי". בעקבות כך התארכה ההדפסה משך מספר שנים, ולכן מצוי שאין בו את כל הדפים שנדפסו וצורפו אחר כך לספר אחד (ראה: ש. הלוי 231).

קכד דף, 28 ס"מ. העותק שלפנינו מתחיל מהשער השני, ללא הדפים שלפניו, וכן חסרים מספר דפים בכמה מקומות בגוף הספר. חסרים דפים: ז-ח, מט-נב, עה-עו, פט-צ, צז-צח, קט-קי.

מצב טוב: חתימות וחותמות חשובות. מעט כתמי זמן. קרעים קלים וחיזוקים לדף השער. כריכה פשוטה.

רקע והרחבה אודות הפולמוס:

דמותו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר, יליד תקצ"ז, הריהי מפורסמת למדי בקרב הציבור. כך גם היה בשעתו, כשעלה לארץ לארץ ישראל בשנת תר"ל, ושמו הולך לפניו כרב ודיין, לוחם ברפורמים, מחבר הספר המפורסם 'לב העברי', תלמיד תלמידיו של החת"ס וחתנו של ר' הלל ליכטנשטיין מקולומיאה. אבל לא חלף זמן רב והרעי"ש הקים על עצמו מחלוקת, ודווקא מצד בני מדינתו, אנשי כולל הונגריה, כשמתח ביקורת קשה על נוהג החלוקה ואורח החיים ביישוב הישן, והציע תוכנית מהפכנית לשינוי סדרי החיים בארץ ישראל, בספרו 'חברת מחזירי עטרה ליושנה'. סביב הוצאת הספר בשנת תרל"ג התחוללה אפוא מחלוקת בין הרעי"ש לכמה מממוני "החלוקה" בירושלים". 

אולם מחלוקת זו היתה כאין וכאפס לעומת הסערה שקמה כשהוציא הרעי"ש בשנת תרל"ה את הספר בעל השם הרדיקלי-משהו 'בית יוסף חדש'. הספר אמנם נדפס תחילה בהסכמת רבני ירושלים, ר' מאיר אויערבך והראשל"צ ר' אברהם אשכנזי, אך לכשנתגלה שבספר טמון לכאורה שינוי מרחיק לכת במנהג ישראל - היתר לישא שני נשים (בתנאים מסויימים) - נתעוררה מהומה רבתי, שלובתה בעיקר על ידי יריביו מן הפולמוס הקודם. כרוזי-קיר בחתימת חמישה עשר מראשי הציבור בכולל הוגריה האשימו את הרעי"ש במינות ואפיקורסות, ושני הגדולים הנזכרים שהסכימו על ספרו ביטלו את הסכמותיהם ואף דרשו ממנו שימסור להם את כל הטפסים עם ההסכמות (יש לציין שההסכמות הללו, חמות ומלאות שבחים כשלעצמן, ניתנו בחורף תרל"ב - עוד לפני התעוררות הפולמוס הראשון, ושלוש שנים לפני הדפסתו בפועל של הספר). כשרעי"ש לא ציית לדרישה, כנגד פסק בית הדין, פורסם שוב כרוז כנגדו על ידי ראשי כולל הונגריה, שהחרימו ונידו אותו וקראו לשרוף את ספריו כספרי מינים. לכרוז זה אף הצטרפו שני המסכימים שמלפנים, ר' מאיר אויערבך ור' אברהם אשכנזי, שקבעו "כי בלי ספק אסור לקרות בו וטעון גניזה ושריפה"; אף רבני הפרושים וחסידי חב"ד הצטרפו למאבק כנגדו. מנגד, חלק מבני ירושלים התייצבו להגנת הרעי"ש - וביניהם ר' יהודה ליב אורנשטיין מבד"צ החסידים ו, וכן שאול בנימין הכהן וסיעתו (שבעצמם הסתבכו עשור לפני כן, כזכור, בפולמוס כנגד הנהגת הקהילה האשכנזית בירושלים), ומעט מרבני הספרדים. עד סוף שנת תרל"ה הוסיפה המחלוקת לגעוש, כשששני הצדדים מפרסמים קונטרסים חריפים ביותר זה כלפי זה.

בשלהי המחלוקת פנה הרעי"ש לעסוק באופן מעשי בהתיישבות, כשהוא מכלכל את צעדיו במשנה זהירות, וזוכה לתמיכת רבה הספרדי של חברון ר' אליהו מאני. וכך, כעבור מספר שנים ניתן לומר שהמחלוקת כמעט נשכחה. הדים ממנה נשמעו אמנם גם עשור לאחר מכן (שתי דוגמאות: כשבאו ר' יהושע מקוטנא בעל ישועות מלכו, וחתנו ר' חיים אלעזר וואקס בעל נפש חיה, לביקור בירושלים בשנת תרמ"ו, וביקשו לבקר אצל הרעי"ש, היו קנאים שניסו למונעם מכך. שנים מעטות לפני כן, כשהוחרם רי"מ פינס על ידי סיעתו של מהרי"ל דיסקין, היתה משפחתו, לדברי בתו בזכרונותיה, שותפת גורל למשפחת הרעי"ש, מאחר ששתיהן בידי הקנאים), אבל בשנת תרמ"ט לדוגמא אנו כבר מוצאים את הרעי"ש משתתף בטבעיות לצד שאר רבני ירושלים בפולמוס השמיטה וחותם עמם על כרוז ההתנגדות להיתר המכירה.

לאחר שלוש שנים רוויות מחלוקת חסרת תקדים בחריפותה, מצא אפוא הרעי"ש את הדרך להתנהל בשלום עם החלק המרכזי של הציבור. הוא הוסיף אמנם עד סוף ימיו להחזיק בדעות מקוריות, אך לפחות בפומבי הוא לא שב עוד לעסוק באותן סוגיות נפיצות שקוממו עליו בשעתו את רבני ירושלים, ואף חיזק את אחיזתו הקבועה בקו התקיף של מלחמה ברפורמות, לימודים חיצוניים ושינויים במערכות החינוך. עם זאת, יחסיו עם ראשי כולל הונגריה מעולם לא נעשו שפירים; במחצית שנות התר"נ החריף שוב סכסוכו עמם עקב מחלוקת על ירושת נחלה מסויימת, ובמשך זמן רב הוא נאבק בעניין זה כנגד ממוני הכולל דאז, הלא הם ר' משה נחום וולנשטיין ולא אחר מאשר ר' יוסף חיים זוננפלד. בהקשר זה כתב הרעי"ש, כי כשהלך לבקש סעד בפרשה ממהרי"ל דיסקין כנגד הממונים הנ"ל, השיב לו הלה "כי פה לא יועיל שום דבר כנגדם!" (ולכן הציע לו לברר את המשפט בבתי הדין שבחו"ל). בין כך ובין כך, בעשרים השנים האחרונות לחייו של הרעי"ש, חלה ירידה דרמטית בפעילותו הציבורית וההגותית; ולמעט מאבקו בעד תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, בראשית שנות התר"ס, דומה שכמעט שאיננו מוצאים אותו נוטל חלק דומיננטי באפיזודה משמעותית כלשהי בירושלים. עם פטירתו בתרפ"ב זכה הרעי"ש למחילה על מעשיו באותה מחלוקת נושנה, ונזכר בתודעת הציבור החרדי כ"הגאון הצדיק רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל".