מכירה פומבית 3 חלק ב' "אוסף ירושלים"- כלול אוסף שטרות מנדט , שטרות ממחנות ריכוז , אוסף טעויות בשטרות ישראל , אוסף אסימוני ארץ ישראל מדליות יהודיות . מטבעות ומדליות זהב ( אין עמלות קונה על פרטי זהב ) .
6.5.20 (הזמן המקומי שלך)
ישראל
 המתכת 6, קדימה

ארץ מכירות פומביות שמחה להעלות את מכירה מספר 3  חלק ב  "אוסף ירושליים".

 "אוסף ירושלים"- כלול אוסף שטרות מנדט , שטרות ממחנות ריכוז , אוסף טעויות בשטרות ישראל , אוסף אסימוני ארץ ישראל מדליות יהודיות . מטבעות ומדליות זהב ( אין עמלות קונה על פרטי זהב ) .

אוסף זה הוא אחד מהאוספים הטובים ביותר בעולם הנומיסמטיקה הנוגע לפרטי ארץ ישראל חלק מהפריטים לא הופיעו מעולם בבתי מכירות פומביות וחלקם מייצג את הרמה הגבוה ביותר הקיימת היום בשוק , בעליו של האוסף הקפיד על קניית פריטים מגוונים ובאיכות הגבוהה ביותר שקיימת ואנחנו גאים שהיה לנו חלק בבנית האוסף , ועל הזכות שניתנה לנו למכורו


במהלך חודש אוקטובר נעלה למכירה את חלקו השני של אוסף ירושליים שיכלול את אוסף מטבעות המנדט , מטבעות ישראל , אוסף ספסימנים של שטרות ישראל , אוסף שטרות מצריים (1917-1927 ) ואוסף שטרות של דפוס פייקובסקי מירושלים.

ארץ מקפידה על תאור מדויק וקפדני של הפריטים המוצעים למכירה, נדירותם ומצבם בהתאם לכללים הנהוגים בעולם הנומיסמטיקה.

 מחירי הפתיחה המוצעים מייצגים את הערכותינו לערך השוק האמיתי של הפריטים. אין מחיר הגנה (Reserve), וכל הצעות הקניה אמיתיות ונכונות.

ארץ אספנות מאפשרת קנייה בפריסת תשלומים ( עד 12 ) יש ליצור קשר טרם מתן הצעה לבירור התנאים

ניתן לראות את הפריטים בתאום מראש במשרדינו בקדימה.

עלויות המשלוח:

25 ₪ (כולל מע"מ) בדאר רשום למשלוחים בערך של עד 200 דולר (למעט לוטים גדולים של מטבעות פשוטים)

60 ₪ (כולל מע"מ) בדאר רשום למשלוחים בערך של 200 - 1000 דולר

120 ₪ (כולל מע"מ) בדאר EMS למשלוחים בערך של מעל 1000 דולר,

בתאום מראש ניתן לאסוף ממשרדינו בישוב בקדימה

המכירה הסתיימה

פריט 342:

אמצעי שלום מחנות, גטו לודג', שטר בעריך 50 מארק Cambell 4207 בדרוג AU PCGS 58 PPQ אוסף ברינבוים

לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא 
מחיר פתיחה:
$ 1,200
הערכה:
$1,500 - $1,800
עמלת בית המכירות: 20% לפרטים נוספים
מע"מ: 17% על העמלה בלבד

אמצעי שלום מחנות, גטו לודג', שטר בעריך 50 מארק Cambell 4207 בדרוג AU PCGS 58 PPQ אוסף ברינבוים
בגטו לוד'ג הונפקה סדרת שטרות בעריכים 1, 2, 5, 10, 20 ו50 מארק. השטרות הונפקו ב 15 למאי 1940 ונחתמו על ידי חיים מרדכי רומקובסקי ראש היודנראט בלוד'ג. כבר בזמן החיים בגטו הפיצו התושבים בגטו זיוף של השטר בערך 2 מארק והוא הוצא משימוש כבר באותם ימים. באינצקלופדיה על גטו לודג' בערך אותות הצטיינות) נכתב: "הנשיא רומקובסקי חשב מזמן להעניק אותות הצטיינות לעוזריו רבי הזכויות... מאחר שהוא שלט בפועל כנסיך במדינתו הקטנה במיוחד במשך שלוש השנים הראשונות של הגטו - נדבקו בו גינונים של מושל ריבוני... בחורף 1943-44 ציווה להדפיס תעודות (דיפלומות) כמכתבי לואי למתנה ששלח לאנשים אחדים, שנתכבדו בסדרת שטרי כסף של הגיטו בחתימת ידו של 'הנשיא'".
גטו לודג' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-200,000 תושבים היהודים של לודז' וסביבתה. 877 נותרו בגטו כשהרוסים שחררו את האזור, וכ-10,000 שרדו את המלחמה במקומות אחרים.
הקמתו של הגטו נקשרה לסדרה של צעדים נגד היהודים, שבמסגרתם הם נושלו מעסקיהם ורכושם ונאלצו ללבוש טלאי צהוב. מאז פלישתה של גרמניה לפולין, יהודים רבים, בעיקר המנהיגות האינטלקטואלית והפוליטית, נמלטה לאזור הממשלתי או מזרחה לפולין הכבושה באזור הסובייטי. ב-8 בפברואר 1940 הגרמנים הגבילו את מגורי היהודים לרחובות מסוימים בעיר העתיקה של לודז'. במהלך החודשים שלאחר מכן, גדרות עץ ותיל הוקמו סביב האזור כדי לנתק אותו משאר חלקי העיר. אישים שאינם יהודים פולנים וגרו באותו אזור נאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזורים אחרים בעיר. הגטו נחתם וננעל באופן מוחלט ב-30 באפריל 1940.
כדי להבטיח את הנתק בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית של העיר, הנאצים הפעילו יחידות משטרה שיועדו לסיורים היקפיים. כמו כן הוקמה משטרה יהודית בתוך הגטו כדי להבטיח שאף יהודי לא ימלט. ב-10 במאי נכנסו לתוקף צווים האוסרים על כל קשר מסחרי בין יהודים ושאינם יהודים בלודז'. בראש היודנראט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944) שנחשב לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של השואה. הוא קיבל סמכויות חסרות תקדים על ידי השלטון הנאצי, שהסמיך אותו "לנקוט בכל האמצעים הדרושים" כדי לשמור על סדר בגטו.
רומוקובסקי היה משוכנע שפריון יהודי יבטיח את הישרדותו של הגטו.רומקובסקי אימץ סגנון מנהיגות אוטוקרטית כדי להפוך את הגטו לקומפלקס תעשייתי עצום של ייצור מוצרים למען גרמניה. הוא אילץ את האוכלוסייה לעבוד 12 שעות ביום למרות התנאים הקשים מנשוא, כדי לייצר בגדים, מוצרי עץ ומתכת וציוד חשמלי עבור הצבא הגרמני. אולי בגלל התפוקה הגדולה, גטו לודז' הצליח לשרוד זמן רב לאחר שחוסלו כל הגטאות האחרים בפולין הכבושה. היודנראט נחשב למאורגן יחסית ואף סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים, כמו שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. עם זאת, רומקובסקי גירש באופן שיטתי פעילים פוליטיים פוטנציאליים או כל מי שהייתה לו את היכולת להוביל את ההתנגדות לנאצים, ואילו המקורבים לו נהנו מתנאים טובים יותר מיתר האסירים. התנאים היו קשים והאוכלוסייה הייתה תלויה לחלוטין בשלטונות הגרמנים. בגטאות אחרים ברחבי פולין, שגשגה "תעשייה" נסתרת שהתבססה על הברחות של מזון ומוצרים בין הגטאות והעולם שבחוץ. בלודז' לעומת זאת, זה היה כמעט בלתי אפשרי עקב ההקפדה החמורה והמיעוט הגרמני שישב בעיר. היהודים היו תלויים לחלוטין בשלטונות הגרמניים וביודנראט בכל הנוגע למזון, תרופות וציוד חיוני אחר. כדי להחמיר את המצב עוד יותר, המטבע החוקי היחיד היה מטבע שנוצר במיוחד בגטו. כדי להתמודד עם הרעב, היהודים סחרו ברכושם ובכסף שנותר להם על מנת לקנות שטר זה, ובכך נושלו מרכושם הפרטי.
היודנראט נאלץ להתמודד רבות עם המגפות והמחלות שפשטו בגטו. ציוד רפואי היו מוגבל והצפיפות הייתה איומה. כ-164,000 אנשים נאלצו להצטופף באזור של 4 קילומטרים רבועים, מתוכם רק 2.4 קילומטרים היו ראויים למגורים. אספקת הדלק הייתה נמוכה מאוד ואנשים שרפו כל מה שיכלו כדי לשרוד את החורף הפולני הקשה. כ-18,000 איש מתו מרעב בשנת 1942, ובסך הכל, כ- 43,500 אנשים מתו בגטו מרעב ומחלות.
בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים. תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים. כבר בתחילת 1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.
הגירושים
הצפיפות בגטו הוחרפה כש-40,000 אנשים בעיקר מטרזיינשטט, יושבו מחדש בגטו לודז'. ב-20 בדצמבר 1941 הודיע רומקובסקי כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו, והם ייבחרו על ידי היודנראט מבין הפושעים, האנשים שסירבו לעבוד ועוד. עד ספטמבר 1942, רומקובסקי ויהודי לודז' למדו שגירוש פירושו מוות, בעיקר כשראו שמטענם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש. הם היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש. התעוררה מהומה בגטו על מי צריך לוותר. לאחר ששקל את האפשרויות, רומקובסקי היה משוכנע יותר מתמיד, כי הסיכוי להישרדות יהודית תהיה רק בעבודה פרודוקטיבית לרייך. הוא פנה להורי הילדים בגטו בזו הלשון:
מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על הטובים ביותר שיש לנו - הילדים והקשישים. הייתי ראוי שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות! מסרו לי אותם! אבות ואמהות: תנו לי את ילדיכם!
למרות הזעזוע, להורים לא הייתה ברירה אלא למסור את ילדיהם לגירוש. חלק מהמשפחות התאבדו כדי למנוע את הבלתי נמנע. גורלו הסופי של גטו לודז' נדון בין בכירי הנאצים כבר בשנת 1943. היינריך הימלר קרא לחיסולו הסופי של הגטו, עם קומץ של עובדים שיועבר למחנה ריכוז מחוץ ללובלין, ואילו שר החימוש אלברט שפר דגל בהמשך קיום הגטו כמקור של כוח עבודה זול, דבר הכרחי במיוחד כשהמלחמה פנתה עורף נגד גרמניה. בשנת 1944 היווה גטו לודז', עם כ-70,000 תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. כוחות סובייטיים היו במרחק של 60 קילומטרים משם והתקדמו במהירות, והניצולים חיו על שמועות עקשניות של ישועה. ואז, לפתע, הסובייטים הפסיקו את התקדמותם. בקיץ של שנת 1944, הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ-23 ביוני ועד 15 ביולי, כ-7,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו. פקידים גרמנים החליטו להעביר את היהודים שנותרו, כולל רומקובסקי, לאושוויץ, וחיסולו של הגטו החל במהירות. ב-28 באוגוסט 1944, נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו. כמה מאות אנשים בודדים נותרו בגטו עד הגעת הכוחות הרוסים


לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא