בידספיריט | כתב יד יחיד בעולם –

כתב יד יחיד בעולם – ”שני המלאכים” ו”נתיבות שלום” – שני חיבורים פולמוסיים חשובים שלא נדפסו, על הקרע הגדול ביהדות הונגריה בעקבות הקונגרס היהודי – מאת רבי מרדכי אדלער – וינה, תרנ”ג (1893). - כתב־יד היסטורי חשוב ויוצא דופן, הכולל שני חיבורים פולמוסיים שלא נדפסו מעולם: ”שני המלאכים” ו”נתיבות שלום” , מאת רבי מרדכי בן נתן אדלער (Markus Adler). חיבורים מקוריים, שנכתבו בעיצומו של הקרע הגדול ביהדות הונגריה, ומתעדים מקרוב את המאבקים הדתיים, הרבניים והקהילתיים בין שלושת המחנות: האורתודוקסים, הנאולוגים והסטטוס־קוו . המחבר, המזדהה עם המחנה האורתודוקסי ומגן בתקיפות על מסורת ישראל, יוצא נגד החידושים בדת, אך בה בעת מתריע מפני השנאה, הקנאה והפירוד בין קהילות ישראל, ואף מוכיח רבנים ממחנהו על מחלוקות ומאבקים הפוגעים בכבוד התורה. כתב־היד כולל הקדמה ארוכה ומרתקת, שבה חושף המחבר את נסיבות כתיבת חיבוריו ואת הסיבות שמנעו ממנו להביאם לדפוס, ולאחריה שני החיבורים: ”שני המלאכים”, העוסק בשנאה ובקנאה שהביאו לפילוג הקהילות; ו ”נתיבות שלום” , שבו מציע המחבר דרכים מעשיות להשכנת שלום ולאיחוד המחנות. לפנינו עדות היסטורית מקורית, רבת־עניין, המשקפת את עולמו של יהודי אורתודוקסי בן התקופה, שהיה עד להעמקת הקרע ביהדות הונגריה ולהשלכותיו על חיי הקהילות, הרבנות, בתי הכנסת ואף על היחסים בתוך משפחות. כתב־היד שלפנינו הוא העותק היחיד הידוע בעולם של שני החיבורים, אשר נותרו בכתב־יד ולא נדפסו. הרקע ההיסטורי – הקרע הגדול ביהדות הונגריה שורשי המחלוקת נעוצים במאבקים הדתיים שהתעוררו כבר בראשית המאה ה־19 בין שומרי המסורת לבין מצדדי החידושים והשינויים בדת. בראש המחנה השמרני ניצב הגאון רבי משה סופר, בעל ה”חתם סופר” , רבה של פרשבורג, שהתנגד בתוקף לשינויים בהלכה ובמנהגי ישראל. את דרכו המשיכו בניו, תלמידיו וגדולי רבני הונגריה, ובראשם הגאון רבי משה שיק (מהר”ם שיק), ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בתקופת הפילוג. מנגד בלט רבי אהרן חורין, רבה של אראד, שדגל בשינויים בהלכה ובמנהגים מתוך שאיפה להתאים את החיים הדתיים לתנאי הזמן המשתנים, ועורר התנגדות חריפה מצד גדולי הרבנים בשל פסיקותיו המתירניות. גם בקרב שומרי המסורת התפתחו גישות שונות ביחס להשכלה ולדרכי ההתמודדות עם המודרנה. הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר, שהגיע מפרוסיה להונגריה, הביא עמו את תפיסות הנאו־אורתודוקסיה, ששילבו נאמנות להלכה עם פתיחות מסוימת ללימודי חול ולהשכלה כללית. הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה”כתב סופר” , בנו וממלא מקומו של החתם סופר ברבנות פרשבורג, העריך את הילדסהיימר ואף הציע לו לכהן כרב־משנה בעירו, אף שלא נמנה עם מחנהו. במחנה המחדש בלטו רבנים ובהם רבי לייב שוואב, ממבשרי הנאולוגיה בהונגריה. הדגם המרכזי שאומץ בבתי הכנסת הנאולוגיים היה ”נוסח וינה” , שעיצב יצחק נח מנהיימר , וכלל בין היתר השמטת פיוטים, שילוב מקהלה ונגינה, העברת הבימה ממרכז בית הכנסת לחזיתו, עריכת חופות בבית הכנסת ונשיאת דרשות בלשון המדינה במקום הדרשות התלמודיות המסורתיות ביידיש. מנהיימר עצמו ביקש להימנע משינויים עקרוניים בהלכה ובאמונה, אולם במהלך השנים התפתחו בחלק מן הקהילות הנאולוגיות מגמות של שינוי דתי נרחב יותר, שעוררו התנגדות חריפה מצד רבני האורתודוקסיה. המאבק הגיע לשיאו בעקבות הקונגרס היהודי שנערך בבודאפעסט בשנים 1868–1869, והביא לקרע דתי, חברתי ומוסדי עמוק. יהדות הונגריה נחלקה לשלושה מחנות: הנאולוגים, שדגלו בהשתלבות בחברה ההונגרית ובהכנסת שינויים בסדרי בתי הכנסת, התפילה והחינוך; האורתודוקסים , שעמדו על שמירת ההלכה והמסורת והקימו ארגון קהילתי עצמאי; ו קהילות הסטטוס־קוו אנטה , שביקשו להמשיך במתכונתן הקודמת מבלי להצטרף לאחד משני הארגונים. הפילוג, שהתגבש בשנים 1869–1871, העמיק את המחלוקות בין הקהילות ונמשך מבחינה מוסדית עד לתקופת השואה. על רקע מאורעות אלו נכתבו שני החיבורים שלפנינו. בראש כתב־היד הקדמה ארוכה, אישית ומרתקת, שבה מתאר המחבר את מצבה העגום של יהדות הונגריה לאחר שנים ארוכות של מאבקים בין המחנות. הוא מביע צער עמוק על השנאה שפשתה בין הרבנים והקהילות, ועל כך שניסיונות להשכין שלום נתקלים בהתנגדות ובחשדנות. בלשון מליצית חריפה הוא מתאר את מצבם של מנהיגי הציבור: ”בעת אשר תופסי התורה איש חרבו על ירכו, מימינים ומשמאילים, וכל יועצי שלום ירדפו עד חורמה”. המחבר מסביר כי במשך שנים נמנע מלפרסם את דבריו, מחשש שחשיפת המחלוקות והמעשים המתרחשים בין הרבנים תגרום לפגיעה בכבוד התורה ותעורר נגדו את זעמם של בעלי המחלוקת. הוא כותב: ”יראתי לגלות מסתרי רוב הרבנים לעיני העם, אשר אוי לי אם אומרם ואוי לי אם לא אומרם” . בהקדמה הוא מתאר את המחלוקות המתמשכות זה כעשרים וחמש שנים, ואת היעדרו של מנהיג בעל שיעור קומה שיוכל לקרב את הלבבות: ”ולא קם עוד איש מגדולי הדור מתחתיו לקרב את הלבבות ולאחד את כל הכתות לגוי אחד בארץ”. דבריו נכתבו מתוך דאגה עמוקה לגורל הקהילות, במיוחד לנוכח האנטישמיות והעוינות הגוברת כלפי היהודים. המחבר מדגיש כי אויבי ישראל אינם מבחינים בין אורתודוקסים, נאולוגים ואנשי הסטטוס־קוו; בעיניהם כולם יהודים, והמאבקים הפנימיים אינם אלא מחלישים את הציבור כולו. בהקדמה מופיעים גם אזכורים היסטוריים מעניינים של קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון, הנזכר בשם ”פראנק יאזיעף”, ושל רעייתו הקיסרית אליזבת, הנזכרת בשם ”עליזאבעטה” . המחבר מזכיר את בני משפחת הקיסר, את מחוקקי המדינה ואת וינה, עיר הבירה, ונושא דברי ברכה למלכות. בשער החיבור השני, 'נתיבות שלום', נרמזת שנת כתיבתו, תרנ”ג (1893), במילים 'באה השמש', העולות בגימטרייה תרנ”ג. פרט מעניין במיוחד הוא האופן שבו הסתיר המחבר את זהותו בהקדמת כתב־היד. במקום לחתום בשמו במפורש, שילב שתי מליצות שראשי התיבות שלהן מגלים את שמו ושם משפחתו.