בידספיריט | סנסציוני! מכתב נדיר ומרתק, בכתב־יד־קדשו

סנסציוני! מכתב נדיר ומרתק, בכתב־יד־קדשו ובחתימתו של האדמו”ר רבי יצחק מנחם נחום טברסקי משפיקוב – חתנו הנערץ של הרה”ק רבי ישכר דוב מבעלזא. בעלזא, תרפ”ה - מכתב אישי נדיר, כולו בכתב־יד־קדשו ובחתימתו של הגאון הקדוש האדמו”ר רבי יצחק מנחם נחום טברסקי משפיקוב, מגדולי חכמי החסידות ומדמויותיה הבולטות של התקופה שלפני השואה. חתן הרה”ק רבי ישכר דוב רוקח מבעלזא, ובנו של הרה”ק רבי מרדכי טברסקי משפיקוב, מענף סקווירא, ושל הרבנית חוה, בת הרה”ק רבי יוחנן מרחמסטריווקא. בעלזא, תרפ”ה [1925]. רבי יצחק נחום נודע בשילוב יוצא דופן של גאונות תורנית, אישיות עצמאית, כישרון ספרותי ויכולת ביטוי אישית עשירה. במכתביו הפרטיים מתגלה סגנונו המיוחד, המאופיין בעברית רהוטה, בכנות ובפתיחות יוצאת דופן, ההופכות אותם למסמכים אישיים בעלי עניין היסטורי ואנושי רב. אחד המסמכים הידועים ביותר שנשתמרו ממנו הוא המכתב האישי המפורסם המכונה ”וידוי נשמתי הנענה”. בהיותו כבן כ”ב שנים כתב אל הסופר יעקב דינזון בוורשה מכתב ארוך, שבו שיתף בהרחבה את מחשבותיו, לבטיו והשקפותיו האישיות על עולמו ועל סביבתו. המכתב, שנכתב בכישרון ספרותי ניכר ובגילוי לב יוצא דופן, נעשה לאחד המסמכים האישיים המרתקים שנשתמרו מאישיות רבנית חסידית בדורות האחרונים. הקשר עם דינזון נוצר באמצעות אחיותיו של רבי יצחק נחום, אשר עמדו עמו בקשרי התכתבות עוד קודם לכן, והדבר מתואר גם במכתב האמור. אחת האחיות הייתה חיה'לה, שלימים נישאה לאדמו”ר רבי מנחם נחום מוורשה, שנודע בכינוי ”ה'והוא רחום' רבי”, על שם תפילת ”והוא רחום” בימי שני וחמישי, שהיה נוהג לאומרה בהתעוררות ובבכיות. המכתב שלפנינו נשלח שנים רבות לאחר מכן, אל אחותו חיה'לה, שהתגוררה באותה עת בברלין. כדרכו, מתנסח רבי יצחק נחום בעברית צחה ועשירה, בסגנון טבעי, חי ובלתי אמצעי. המכתב משופע בביטויים אישיים ובניסוחים ציוריים, המעניקים הצצה נדירה לאישיותו ולדרך התבטאותו בחיי היום־יום, הרחק מן הלשון הרשמית והמקובלת במכתבים רבניים בני התקופה. בין היתר הוא כותב: ”כמה, כמה אני מצפה כבר לקראת הרגע המאושר של התראותנו. אינני שם לב גם לטיפת הרעל המהולה בו – שנהיה קצת אסירי ידיים שמה. אקווה כי נבליג שמה על כל המעצורים. ובאמת, אין השד נורא כל כך, ואין דבר אשר יהיה בכוחו להפריע בעד שעשועינו ובלותנו יחד.” מילים אלו, מקבלות משנה עניין לנוכח ההיכרות עם המכתב המפורסם שכתב בצעירותו ליעקב דינזון. הן מאפשרות לעמוד על המשכיותו של סגנונו האישי לאורך השנים, ועל הקשר הקרוב והפתוח שנשמר בינו לבין אחותו גם לאחר שהפך לאחת הדמויות החשובות בחצר חסידות בעלזא. ראוי להדגיש כי לצד עולמו האישי והגותיו העצמאיות, זכה רבי יצחק נחום להערכה יוצאת דופן מצד חמיו, הרה”ק רבי ישכר דוב מבעלזא. המהרי”ד קירבו מאוד, כינה אותו בחיבה ובהערכה ”מיין למדן” – ”הלמדן שלי”, נתן אמון בשיקול דעתו ההלכתי והטיל עליו שליחויות חשובות, ובהן ייצוג בית בעלזא בוועדי רבנים ובמסגרות רבניות כלליות. קשר מיוחד זה מעיד על מעמדו הרם ועל ההערכה הרבה שרחש לו חמיו. לפנינו אפוא מסמך בעל עניין כפול: מחד גיסא, מכתב משפחתי מקורי החושף את סגנונו הספרותי והאישי של אחד מגדולי רבני החסידות בדורו; ומאידך גיסא, עדות לקשרי המשפחה של אחת השושלות המיוחסות בעולם החסידות, המשתרעת על פני בתי בעלזא, סקווירא, רחמסטריווקא, טריסק וטולנא, ולמעלה בקודש. מכתבים מקוריים בכתב־יד־קדשו של האדמו”ר רבי יצחק מנחם נחום משפיקוב נדירים ביותר, ומכתב אישי־משפחתי מסוג זה, הכולל ביטויים מקוריים ומאפשר הצצה בלתי אמצעית לעולמו הפרטי, הוא פריט בעל חשיבות תיעודית ואספנית מיוחדת. [1] גלויה מקורית, מבוילת וחתומה. 14 ס”מ. כתובה משני צדיה, כולה בכתב־יד־קדשו ובחתימתו של האדמו”ר משפיקוב. מצב טוב מאוד. האדמו”ר רבי יצחק מנחם נחום טברסקי משפיקוב [תרמ”ח–תש”ב], האדמו”ר השלישי בשושלת שפיקוב ורבה של ראווה־רוסקה, היה מגדולי תלמידי החכמים שבקרב אדמו”רי דורו. בן האדמו”ר רבי מרדכי טברסקי משפיקוב, מענף סקווירא, ונכד הרה”ק רבי יוחנן מרחמסטריווקא. חתנו של האדמו”ר הקדוש רבי ישכר דוב רוקח מבעלזא. מנעוריו נודע כעילוי מופלג, בקי בש”ס ובפוסקים ובעל כושר עיון ופסיקה יוצא דופן. חכמי עירו נהגו להציג לפניו את ספקותיהם ההלכתיים וללבן עמו סוגיות חמורות. בשנת תר”ע [1910] נשא את שבע, בתו של האדמו”ר רבי ישכר דוב מבעלזא, ועבר להתגורר בסמוך לחותנו בבעלזא. המהרי”ד העריכו ביותר, כינה אותו ”מיין למדן” – ”הלמדן שלי”, סמך על הכרעותיו ההלכתיות ואף הטיל עליו לייצג את בית בעלזא בוועדי הרבנים הכלליים בפולין. לאחר פטירת אביו בפסח תרע”ד [1914] נתמנה למלא את מקומו באדמו”רות שפיקוב, לצד גיסו רבי שלום יוסף פרידמן. בשנת תרפ”ו [1926] מינהו חותנו לרבה של ראווה־רוסקה, שבה התגורר ציבור גדול של חסידי בעלזא. בתפקידו זה התבלט כרב, כפוסק וכאחד מאישי בית בעלזא המרכזיים. אישיותו הייתה רבת פנים, ושילבה גדלות תורנית, כישרון ספרותי, עצמאות מחשבתית ועומק אישי. במכתב פרטי שכתב בצעירותו לסופר יעקב דינזון ביטא בהרחבה את השקפותיו ואת עולמו הפנימי. מכתב זה נודע לימים בשם ”וידוי נשמתי הנענה” והפך למסמך בעל חשיבות מיוחדת בחקר עולמה הרוחני והאישי של החסידות בעת החדשה. לצד עולמו האישי והגותיו העצמאיות, זכה למעמד מיוחד בחצר בעלזא ולאמון רב מצד המהרי”ד. לאחר פטירתו העיד גיסו, רבי מרדכי רוקח אב”ד בילגוריי, כי בקרב הציבור בבעלזא לא תמיד עמדו על מלוא שיעור קומתו התורנית ועל כישרונותיו הברוכים. שרידים מחידושיו התורניים נדפסו בספריהם של חכמי דורו. הגאון מטרנופול, בעל שו”ת ”חבצלת השרון”, פונה אליו באחת מתשובותיו בתארים מפליגים: ”לידידי הרב הגאון החסיד בנש”ק מגזע תרשישים, כבוד שמו מפארים... מוהר”ר יצחק נחום שליט”א אבד”ק ראווא, עם בית דינו...”. עם הכיבוש הנאצי של גליציה עבר התעללויות קשות.