בידספיריט | ״גירושים״: עדות מוקדמת של ניצול

״גירושים״: עדות מוקדמת של ניצול יהודי הולנדי ממחנות וסטרבורק, טרזיינשטט, אושוויץ וגלייביץ. בוסום [1945] - מהדורה ראשונה - Deportaties. Westerbork – Theresienstadt – Auschwitz – עדות מוקדמת של ניצול יהודי הולנדי S. van den Bergh אשר שרד ארבעה מחנות - וסטרבורק, טרזיינשטט, אושוויץ וגלייביץ. הוצאת Uitg. Mij. C. A. J. van Dishoeck C.V., Bussum. בוסום - הולנד - מהדורה ראשונה, [1945]. מן העדויות הראשונות על מחנות הריכוז וההשמדה שראו אור בהולנד מיד לאחר השחרור. הולנדית. עדותו של Siegfried van den Bergh [1912–2000], יהודי הולנדי שנשלח עם אשתו Henriette לווסטרבורק, ומשם עבר לטרזיינשטט, אושוויץ ומחנה העבודה גלייביץ. Van den Bergh שרד ושב להולנד וכבר בסתיו 1945 פרסם את עדותו.  העדות נפתחת עוד בתקופת עבודתו של Van den Bergh ב”יודסה ראט” – המועצה היהודית באמסטרדם במרץ 1941 – וממשיכה בווסטרבורק, שם היה עד מקרוב למנגנון הטרנספורטים. המחבר עבד במועצה היהודית באמסטרדם במשך כשנתיים, והיה קשור במחלקה ״צוות ווסטרבורק״ - קבוצה של אנשי צוות שנשלחו למחנה, והיתה להם הזכות לנסוע הלוך ושוב בחופשיות. בתקופה זו הוא וחבריו שמשו למעשה אנשי קשר בין האוכלוסייה היהודית לבין הפקידות הנאצית כשהוא מתאר את הנסיונות למלט יהודים מהרשימות ואת המאמצים הנואשים לדחות שילוחים, ואת הרכבות שיצאו מדי שבוע ובהן משפחות שלמות. באחד הקטעים הקשים הוא מתאר את האימהות עם ילדיהן הקטנים העולות לקרונות, בידיעה שלאחר המסע יגיעו לאושוויץ. ״התיאור האמיתי שלי על גירושים והגלויות מתחיל ביולי 1942, כאשר הגרמנים הודיעו למועצה היהודית כי הוחלט ”להעסיק יהודים” במזרח גרמניה. צמרמורת עברה ביהודים בהולנד. הם לא הבינו לחלוטין מה פירוש המונח ”תעסוקה”, אך באופן אינטואיטיבי הורגש כי הדרך לדברים הגרועים ביותר נפתחה כעת... הכוונה הייתה להעביר את כל היהודים שנאספו בערים ובכפרים למחנה ומשם לאסוף את המשלוחים מזרחה. סודיות מצמררת ריחפה על הכל. שבוע אחר שבוע יצאו המשלוחים. עשרות אלפי יהודים עזבו למזרח גרמניה ולפולין; אף מילה לא חלחלה, דבר לא נודע על גורלם בחו”ל. סודיות זו נמשכה עד הסוף, ורק עכשיו, לאחר המלחמה, נותרו כמה ניצולים, כמו אשתי ואני, שיכולים לספר על הזוועות במחנות הריכוז בפולין...״ , הוא כותב. בהמשך מתאר Van den Bergh את גירושו לטרזיינשטט לאחר שלנאצים לא היה עוד צורך בו, החיפושים והחרמת הרכוש עם ההגעה, הצפיפות והרעב, ההתעללות ביהודים, הגטו ותיעוד מחריד של הטרנספורטים היוצאים מזרחה - ברבים מהם אנשים שהכיר - אותם הוא מזכיר בשמותם ומתעד את קורותם. בסוף ספטמבר 1944 הועלה עם אשתו לטרנספורט לאושוויץ. בפרק Concentratiekampen הוא מתאר את המסע המחריד בקרון עמוס בכ־70 איש, את ההבנה המחלחלת שהרכבת נעה לכיוון אושוויץ ואת החרדה שאחזה ביהודים בקרון ככל שהתברר היעד. את הגעתו לאושוויץ הוא מתאר: ״היינו לכודים. מרחוק ראינו נשים ממיינות את הבגדים שלנו: מכנסיים עם מכנסיים, מעילים עם מעילים וכו'; זה היה מיועד לאוכלוסייה הגרמנית. לא נשאר לנו כלום; לא מסמכים שיוכלו להוכיח את זהותנו, לא תמונה של המשפחה שלנו, לא פריט לבוש אחד או שמיכה משלנו. כבר הגיע בוקר כשאנחנו, עירומים ככל שהיינו, הכניסו אותנו לאולם ארוך, שם נצטוונו להסתדר בשורות של שלושה. כאן, שיער הראש והערווה גולח על ידי ספרים עצורים. התהליך ארך שעות רבות... אחר כך הגיע חדר מקלחת. ארבעים או חמישים גברים נאלצו להתרחץ שם בו זמנית. בלי סבון, בלי מברשת, בלי מגבת. כמו חתולים רטובים... כל מי שנראה זקן או תשוש, כל מי שנראה זקן מדי לעבודה, כל הילדים מתחת לגיל 14 עם אמותיהם, החולים והפגועים שכלית נאלצו ללכת בדרך המוות...״. באושוויץ ובגלייביץ הוא מתעד את האופן בו פעלו תאי הגזים והקרמטוריום, עבודת הכפייה, הרעב, המחלות והטיפול הרפואי הפרימיטיבי באסירים. Van den Bergh מתאר ניתוחים שבוצעו כמעט ללא אמצעי הרדמה, פצעים מזוהמים מהם סבלו האסירים ללא טיפול, ומותם של אסירים רבים. בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, מתחלף סיפור המחנה בתיאור פינוי גלייביץ: בליל 20 בינואר ניתנה לאסירים החולים פקודה לקום ממיטותיהם ולהתכונן לצעדה, כאשר אנשי SS קבעו מי מסוגל ללכת ומי יישאר מאחור, כשרק בדרך נס הוא ניצל בסופו של דבר בכוחותיו האחרונים עד לימי השחרור. זוהי עדות חשובה שנמסרה כמעט ללא מרחק זמן מן האירועים, עוד בשנת השחרור עצמה. Van den Bergh אינו מספר רק על הישרדותו האישית אלא מתעד את שרשרת הגירוש של יהודי הולנד כפי שחווה אותה מבפנים – מן המועצה היהודית והטרנספורטים בווסטרבורק, דרך טרזיינשטט ואושוויץ ועד עבודת הכפייה והפינוי מגלייביץ.  80 עמ׳. בלאי קל בשדרה. מצב טוב.