בידספיריט | איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא: קבוצת

איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא: קבוצת קמיעות מקלף / זהב, מאת המקובל רבי אברהם חי מפרדס כץ - החברותא של הסטייפלר - התבטאויות של צדיקי הדור אודותיו (עוד בחייו): ”קדישא ופרישא... עליו נאמר אשרי היאע”כ... ידיד נאמן” (ידיד נפשו המקובל רבי יהודה זאב לייבוביץ) ”ואי אפשר לי לתאר מעלת כבודו, אקספלריא המאירה, כל רז לא אניס ליה, עמוד התפילה, אוהבן של ישראל” (המקובל רבי חיים דוד שטרן, חתן הרב מנדל) ”החכם הצדיק... צדיק נשגב... בלתי לה' לבדו”  (הגאון רבי נסים פרץ, ראש ישיבת מסילת ישרים) ”המקובל קדישא ופרישא... כש”ת חכם אברהם חי שליט”א” (הרב שלום ארוש, ראש מוסדות חוט של חסד) מקבץ של [3] קמיעות חשובים במיוחד: [2] קמיעות כתובים בדיו על גבי קלף, וקמיע נוסף מצופה זהב טהור 24 קראט. שלושת הקמיעות מאת המקובל האלוקי רבי אברהם חי זיע”א, מגדולי בעלי המופת שפעלו בדור האחרון. גדולי המקובלים בדורו, זצוק”ל ויבדלחט”א, התבטאו אודותיו – עוד בחייו – בביטויים מופלגים ויוצאי דופן על קדושתו וצדקותו, ועל גדולתו המופלגת בחכמת הקבלה. קמיע נגלל, צר וארוך, בסגנון קמיעותיהם של מקובלי בבל [כדוגמת רבי יהודה פתאיה ותלמידיו], כתוב בדיו על גבי קלף, בכתיבה נאה וברורה המשלבת כתב מזרחי וכתב אשורי. הקמיע נועד להגנה מעין הרע, לשמירה מכל צרה ופגע, להצלחה ולפרנסה. קמיע זה נכתב במקור על שמה של אשה, אולם על פי המסורת בדבר השימוש בקמיעות, ניתן לשאת קמיע גם שלא בידי האדם שלשמו נכתב. יתרה מזאת, בסוגיית הקמיעות בתלמוד הבבלי (שבת סא ע”ב) נידון המושג ”קמיע מומחה”, ונודעת שם חשיבות מיוחדת לקמיע שכבר הוחזק כמועיל. לפיכך, במסורת הסגולית ישנה מעלה דווקא בקמיע שכבר נעשה בו שימוש, לעומת קמיע חדש שטרם הוחזק. קמיע פתוח [ללא שם מסוים], חשוב במיוחד, נכתב בכתיבה אשורית, בדיו על גבי קלף מסורטט. והוא נועד לעשירות, וכן לשמירה בדרך, ולהגנה מאויבים ומחרדות.  השם הראשון בקמיע ”דיקרנוס”א”, הינו השם הקדוש הממונה על הפרנסה; השם השני השם ”נעורירו”ן” - בעל ה”בן איש חי”, מורה בשו”ת ”רב פעלים” לכתוב שם זה על קלף ולשאתו כסגולה נגד פחד, ומציין את מקורו ב”שער הכוונות” לרבינו האר”י. במקורות נוספים נזכר השם כסגולה לשמירה מפני אויבים, ואף מובא כי ”נעורירון” בגימטריה ”שר פחד”. השם השלישי ”צדנלב”ש” מורכב מראשי התיבות ”צ'רי ד'בש נ'כאת ל'ט ב'טנים וש'קדים”, והוא מופיע במקורות הקבליים והסגוליים בהקשרים של שמירה, הצלה ושפע. קמיע מצופה זהב 24 קראט, ועליו חרוטים שמות קודש וכתב מלאכים. מקור הקמיע בספר הקבלה הקדום ”רזיאל המלאך”, והוא מיועד כסגולה לשלום בית. הקמיע נתון בתוך ציפוי למינציה, לשמירת ציפוי הזהב מפני שחיקה. הוא מיועד לנשיאה על הגוף, ויש להשאירו בתוך התיקייה שבה הוא נתון, כדי שתשמש חציצה במקומות שאינם נקיים. בגב הקמיע מודפסת תפילה מיוחדת לאמירה קודם נשיאת הקמיע. מצב כללי: טוב מאוד. חשוב לציין: הקמיעות נכתבו בדור האחרון, ומשום כך שמות הקודש והצירופים הקבליים שבהם נשתמרו בשלמותם, ללא מחיקות ופגמים המצויים בקמיעות עתיקים. לשלמותם של השמות והצירופים נודעת חשיבות רבה לפעולתו הסגולית של הקמיע. כמו כן, בניגוד לקמיעות רבים שבהם נכתבו לצד שמות הקודש – להבדיל אלף אלפי הבדלות – גם שמות שדים ומזיקים, בקמיעות הקדושים שלפנינו הקפיד המקובל רבי אברהם חי לכתוב אך ורק שמות קדושים, ללא כל שימוש בשמות מכוחות הסטרא אחרא. עובדה זו מאפיינת את דרכו ואת קדושתו הגדולה, בהימנעות מוחלטת מעיסוק בכוחות אלו. .................................................. ...... כתיבת קמיעות דורשת, כידוע, מומחיות גדולה ומסורת מדויקת, עד לרמת האות והנקודה. בלעדי דיוק זה עלול הקמיע להיות כאבן דוממת, ללא כל השפעה. יש שהמשילו זאת לטעות, ולו בתו אחד בלבד, בכתובת דואר אלקטרוני או במספר טלפון – טעות קטנה המונעת מן הכתובת להגיע ליעדה. משום כך, קמיעות שלא נכתבו בידי מקובל מוסמך ובקי במסורת כתיבתם, אינם דומים לקמיעות שנכתבו בידי בעל מסורת ומומחיות מוכחת; ועל פי המסורת אף עלולה כתיבה בלתי מוסמכת להיות כרוכה בסכנה לנושא הקמיע. בתלמוד (מסכת שבת סא ע”ב) נקבעו גדרים ל”קמיע מומחה” ול”כותב מומחה”: ”אמר רב פפא: פשיטא לי, תלת קמיעי לתלת גברי, תלתא תלתא זימני – איתמחי גברא ואיתמחי קמיע”. כלומר, לאחר שקמיעותיו של הכותב הוחזקו כמועילים שוב ושוב, הוא מקבל מעמד של כותב מומחה, וקמיעותיו מוחזקים כ”קמיע מומחה”. לפנינו כאמור קמיעות שנמסרו מידי אחד מחשובי המקובלים שפעלו בדורות האחרונים, בעל הסכמות בכתב מאת גדולי דורו. על פי העדויות והמסורת שנקשרו בשמו, לא שלושה קמיעות בלבד שכתב פעלו את פעולתם, אלא אינספור קמיעות שלו נודעו כמחוללי ישועות ונפלאות – ואין מתאים ממנו ללשון התלמודית: ”איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא”! ...................................... המקובל הצדיק רבי אברהם חי (”המקובל מפרדס כץ”) (תר”ף–תשע”ו), מגדולי המקובלים ופועלי הישועות בדור האחרון. נולד בבגדאד ובשנת תשי”א עלה לארץ ישראל, שם קבע את מושבו בפרדס כץ שבבני ברק. חי כל ימיו בפשטות ובענווה מופלגת, התפרנס כמסגר, הסתיר את מדרגותיו הרוחניות וברח מן הכבוד, אך שמו התפרסם למרחוק כאחד מן הצדיקים הנסתרים וכונה בפי ההמונים ”המקובל מפרדס כץ”. היה בקי מופלג בתורת הנגלה והנסתר, ושקד על התורה יומם ולילה. במשך שנים למד בחברותא בקביעות עם מרן הסטייפלר, הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי, והיה מקורב וידיד נפש של המקובל הצדיק רבי יהודה זאב ליבוביץ, שליד קברו אף נטמן לאחר פטירתו, בבית החיים פוניבז' שבבני-ברק. היה פועל ישועות ומחולל ניסים כאחד מדורות קדמוניים, ואל ביתו נהרו אלפים מכל רחבי הארץ כדי לקבל את עצתו, את ברכתו ואת תפילתו. הוא נודע כבעל רוח הקודש, היה מגלה לאנשים את אשר בלבבם ואת צרכיהם עוד בטרם פתחו את פיהם, ובפי תלמידיו ומקורביו סופרו סיפורי ישועה רבים שנקשרו בברכותיו ובתפילותיו.