בידספיריט | ”תחנונים אבקש בניי, לעורר רגשי

”תחנונים אבקש בניי, לעורר רגשי בנים אל אבותיהם” - מכתב נדיר מהגאון רבי אהרן וואלקין אב”ד פינסק - “לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר” מכתב בעל תוכן היסטורי נדיר, בכתב יד קדשו ובחתימתו של הגאון האדיר רבי אהרן וואלקין, אב״ד פינסק־קרלין, בעל ספר בית אהרן וספרים נוספים. פינסק, ערב שבת קודש הגדול, [ה׳ת״ש, 1940 בקירוב]. לפנינו מכתב בעל חשיבות היסטורית יוצאת דופן – עדות אישית חיה, בכתב ידו של אחד מגדולי רבני ישראל ומנהיגי היהדות, לאחת התקופות האפלות בתולדות העם היהודי. מצד אחד מסך הברזל, שמנע את היציאה מאירופה, ומצד שני מדיניות המנדט הבריטי, שחסמה את שערי ארץ ישראל. ובתווך – כפי שמשתקף מן המכתב – יהודים נעים כחיה במבוך, רואים בעיניים כלות את הנאצים הארורים כובשים מדינה אחר מדינה, ואין בידם אפשרות להינצל ולברוח. המכתב נשלח בסוף ימיו של רבי אהרן וואלקין, כאשר היה כבר חולה מאוד. מכל רחבי העולם היהודי הופעלו לחצים כבדים על ממשלת פולין להתיר את יציאתו. המאמצים אכן נשאו פרי, והיתר היציאה המיוחל התקבל, אך הכניסה לארץ ישראל נותרה חסומה. מתוך מצוקה זו פונה הגר״א וואלקין במכתב מרטיט לב אל בתו וחתנו הדרים בארץ ישראל, ומבקש מהם לעשות כל שביכולתם כדי לחלץ אותו מעמק הבכא. הרב זועק אל בניו ממיטת חוליו: “תדברו עם הרב הראשי, עם הרב מאיר ברלין… תמצאו עצה עבורי” ! המכתב רווי ביטויים שמהם ניתן ללמוד על המצב הקשה ששרר תחת השלטון הקומוניסטי. לעיתים מדובר בלשון כפולה ולעיתים בלשון הפוכה – כגון הביטוי: “הודות לשלטון המקומי אשר בטוב לבבם נתרצו לעשות עמדי חסד” – וזאת בשל החותמת הידועה לשמצה, החותמת המשושה של הצנזור הרוסי, המופיעה בגב המכתב, אשר העידה שכל מילה נבדקה בקפדנות. למרבה הצער, תחינותיו לא נשאו פרי ולבם האטום של הבריטים לא נכנע לבקשות הרבות. הגר״א וואלקין נותר בפינסק. מקורות בני התקופה מספרים כי נאלץ להסתיר את מעילו ומגבעתו הרבניים, ואף לקפל ולהחביא  מפחד השלטונות את זקנו הארוך שירד על פי מידותיו והיה מכונה בליטא בחיבה “זקן אהרן” [על שם ספרו הנודע]. [1] גלוית דואר, 14 ס”מ. הכל בכתי”ק ובחתימת הגר”א וואלקין.  מצב טוב-טוב מאוד. סימני קיפול. כתמי זמן. נקבי תיוק. הגאון רבי אהרן וואלקין [תרכ״ה–תש״ב], מגדולי רבני ליטא בדור שלפני השואה. תלמידו המובהק של הנצי״ב מוולוז׳ין, וקשור אליו בלב ונפש כל חייו. לאחר נישואיו למד בכולל הפרושים בקובנה, ושימש כרב בקהילות שאד ואמטיסלאוו. בתקופת כהונתו שם ישב כחצי שנה בכלא על הפצת תורה, ולאחר מכן נמלט לפולין, שם התקבל לרבנות פינסק־קרלין – עד עלות הכורת הנאצי, אשר קפד את פתיל חייו, הי״ד. נודע בעיקר בזכות סדרת ספרי פירושו לתלמוד הבבלי בית אהרן, וכן ספר השו״ת זקן אהרן. היה מגדולי הפוסקים שקמו בליטא בין שתי מלחמות העולם, האיר את ישראל בתורתו ובפסקיו, וגדולי עולם הריצו בפניו שאלות הלכתיות, ובהם הגרח״ע מווילנא והאמרי אמת מגור. מפסקיו המפורסמים בספר זקן אהרן (בעניין הקמת בתי יעקב): “שבשביל להציל נפש אחת מחשש שמד חלילה, לא רק רשאים אלא כופין לחלל שבת גם באיסורי דאורייתא… כלום אפשר להתחשב בשעה כזאת, שעלינו להציל בנותינו משמד ומיתה רוחנית חלילה, שכל התורה נדחית בשביל הצלה כזאת”