בידספיריט | מכתב משפחתי־אישי מאת הגאון רבי

מכתב משפחתי־אישי מאת הגאון רבי אהרן באקשט אב”ד שאוולי אל בנו רבי שמחה זיסל - מכתב ארוך ונדיר, בעל תוכן משפחתי־אישי מרתק, כולו בכתב יד קדשו ובחתימתו של הגאון האדיר רבי אהרן יוסף באקשט, אב”ד שאוולי, הנודע בכינויו ”ר' אהרצ'יק”, מגדולי תנועת המוסר ובעל הספר לב אהרן. [סוף שנות הת”ר – ראשית המאה ה־20]. המכתב נשלח ככל הנראה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, וממוען אל בנו אהובו וממלא מקומו, הגאון רבי שמחה זיסל באקשט. זהו מכתב אישי־משפחתי נדיר, החושף את עולמו הפרטי של אחד מגדולי המוסר בדורו. במכתב נזכרים שמות רבים מבניו ובנותיו של הרב, וכן קרובי משפחה ואנשים נוספים, והוא עוסק בענייני היום־יום של המשפחה. בין היתר דן הרב בשידוך של אחת מבנות המשפחה, העומד להתבטל – ככל הנראה על רקע קשיים כלכליים – וניכרת במכתב רגישותו העמוקה, אחריותו האבהית ודאגתו הכנה לבני ביתו, לצד מבט אמוני ומוסרי גם בהתמודדויות אישיות. [1] דף, שני עמודים גדולים כתובים: כ־21 × 26 ס”מ. מצב: בינוני–טוב. כתמי זמן, סימני קיפול וקרעים לאורך הקיפולים. ביוגרפיה: הרב אהרן יוסף באקשט (תרכ”ט – ט”ז בתמוז תש”א), מגדולי רבני תנועת המוסר ותלמידיו המובהקים של הסבא מקלם, רבי שמחה זיסל זיו. צדיק מופלג וממנהיגי יהדות ליטא ופולין בדורו. בהיותו בן ארבע־עשרה בלבד החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, ובהמשך התחנך בישיבת כנסת ישראל בסלבודקה ובבית המוסר בקלם. רבו הגדול ראה בו ממשיך דרך יחיד לתורת המוסר, כינה אותו ”בן דעת”, והעיד עליו כי הוא המוכשר שבתלמידיו להפצת אור המוסר בעולם. נודע בגאונותו ובפקחותו הרבה. בעיתונות ההשכלה של אותה תקופה התפרסמו השמצות עליו ועל רעיו אנשי המוסר בקובנה (רבי איצל'ה בלאזר, הסבא מנובהרדוק). רבי אהרן ייחס את העובדה שקיבל הצעות רבנות מערים רחוקות לפרסום שמו בעיתונות, שפעל בסופו של דבר לטובתו. בגיל צעיר נתמנה לרבנות בייסוגולה הסמוכה לשאוולי בצפון ליטא, ולאחר מכן כיהן כרב בסמיאטיץ'. בשנת תרפ”א הצליח לעזוב את תחומי ברית המועצות ומונה לרבה של שדובה בליטא. בשנת תרפ”ה עבר לכהן בלומז'ה שבחבל ווהלין, ולאחר מכן בסובאלק. הוצע לו על ידי הסבא מסלבודקה לעמוד בראשות ישיבת כנסת ישראל, אך הוא סירב, והמשרה נמסרה לרבי משה מרדכי אפשטיין. בשנת תרפ”ט נבחר לכהן כרבה של שאוולי , שעל שמה התפרסם, והיה רבה האחרון של הקהילה היהודית בעיר קודם חורבנה. גדולי הדור ובראשם החפץ חיים חיבבוהו מאוד, ראו בו גאון בעל הבנה ישרה ועמוקה ואיש מוסר נשגב, והוא עצמו הרבה להתייעץ עמם בענייני הנהגה ציבורית. החפץ חיים אף נהג ללבוש בגדי שבת בעת שהגיע אליו ר' אהרצ'יק (לב אהרן, עמ' לד). הרב באקשט היה ממייסדי אגודת ישראל וחבר מועצת גדולי התורה. עם פלישת הנאצים לשאוולי בקיץ תש”א נאסר יחד עם נכבדי העיר, עונה קשות, ולבסוף נרצח בקדושה בט”ז בתמוז תש”א. דמותו נחרתה בלב תלמידיו כקדוש וטהור שמסר נפשו על קידוש השם. מרבית כתביו אבדו בשואה, ובהם פירושו לתלמוד הירושלמי. עם זאת, חלק מכתביו ניצלו וראו אור בספרים ”תורת אהרן” (שו”ת) ו־ ”לב אהרן” – מאמרי השקפה ומוסר. סיפור מופת נדיר על מידותיו של הגאון רבי אהרן יוסף בקשט סופר מפי אחד מנכדיו, ומאיר באור יקרות את עומק יראת השמים והאצילות שאפיינו את דמותו. באחד הימים פנה אליו הסבא מסלבודקה והציע לו לכהן כראש ישיבת סלבודקה – הישיבה החשובה והיוקרתית ביותר בעולם התורה באותם ימים, תפקיד שנחשב לפסגת השאיפות של כל בן תורה. להפתעת הסבא, ביקש רבי אהרן יוסף שהות של כמה ימים לבדוק דבר־מה, ולאחר מכן חזר והשיב כי אינו יכול לקבל את התפקיד. רק לאחר הפצרות מרובות וגזירת רב גילה את סוד הדבר: בצעירותו התארס עם בתו של רבי שרגא פייבל פרנק ז”ל, נדבן עשיר ותלמיד חכם, אשר הותיר אחריו אלמנה וארבע בנות, וציווה שכל חתן יהיה תלמיד חכם שעתיד להיות ראש ישיבה. במהלך תקופת האירוסין בוטל השידוך, לאחר שאם הכלה סברה – בטעות – כי החתן מגלה עניין יתר בענייני פרנסה ולא ייעודו להיות ראש ישיבה. כשניצבה לפניו כעת האפשרות להתמנות לראש ישיבת סלבודקה, ביקש רבי אהרן יוסף לבדוק תחילה שני דברים: האם אותה אלמנה עדיין בחיים, כדי שלא לפגוע בה ולהעמידה במצב של בושה וצער, והאם חתנה האחר – בעלה של בתה – אכן התמנה לראש ישיבה. משה התברר לו שהאלמנה חיה, החליט לוותר על המשרה הרמה, אף שיכול היה בכך להוכיח את צדקתו ולזכות בכבוד שאין דומה לו. לאחר זמן נודע לו כי חתנה האחר הוא רבי משה מרדכי אפשטיין, עילוי מופלג שטרם התמנה לראש ישיבה. אז ביקש רבי אהרן יוסף מן הסבא מסלבודקה להציע לו את התפקיד – כדי שהאלמנה תשמח בהחלטתה ולא תיפגע לעולם. ואכן כך היה: רבי משה מרדכי אפשטיין מונה לראש ישיבת סלבודקה, ולימים לראש ישיבת חברון. הסיפור משקף באור נדיר את קדושת המידות, הוויתור העצמי והרגישות העילאית של רבי אהרן יוסף בקשט – אדם שהיה מוכן לוותר על הפסגה הרוחנית הנחשקת ביותר, ובלבד שלא ייגרם צער או פגיעה ליהודי אחר. מעשה זה חקוק לדורות כדוגמה חיה לגדלות אמיתית ולמוסר טהור.