דן בן-אמוץ (1923-1989)

בן-אמוץ היה אדם ססגוני, כריזמטי, מרתק ומקורי. הוא היה כותב ישיר ואמיץ, בוטה לעיתים, שהביע את דעותיו גם כשאלה היו מאוד חריגות, ניתץ מוסכמות ומיתוסים בחדווה אינטליגנטית ושנונה, שחרר את השפה העברית מרשמיותה הכבדה ונתן לגיטימציה לשפת הרחוב ולסלנג. הוא גם תרם תרומה משמעותית להומור הישראלי, והיה פעיל פוליטי וחברתי שהביע דעות מאוד לא מקובלות וחריגות ותמך בתנועות שוליים אנטי ממסדיות כמו הפנתרים השחורים. בנוסף היה בן-אמוץ אספן של פריטי נוסטלגיה ארץ ישראלים ואחרים שהיה מלקט ברחובות ובשווקים בתקופה בה איש לא ראה בהם ערך או עניין.
כשגילה בן-אמוץ שהוא חולה בסרטן וימיו ספורים, כינס בצעד יוצא דופן מסיבת פרידה לכל חבריו. במסיבה נכחו כל אושיות התרבות והבידור של התקופה, שבאו לחלוק כבוד, לשיר, לשאת דברים, ולהפרד. המסיבה הזו, כך חשו רבים אז, היתה פרידה לא רק מדן בן-אמוץ האיש, אלא מדור שלם של יוצרים, אנשי בידור, כותבים ואנשי ציבור ומפרק חשוב ומרתק בתולדות מדינת ישראל ותרבותה, שהגיע לקיצו.
אם אכן הפרטים המופיעים בביוגרפיה שכתב אמנון דנקנר נכונים, אזי היו באישיותו של בן-אמוץ צדדים אלימים, אכזריים ומעוררי שאט נפש. אך גם אם כך הוא הדבר, ולמרות שלא מעט מרעיונותיו וכתביו התיישנו עם השנים ואיבדו מחינם, עדיין נותר דן בן-אמוץ אדם ויוצר שהשפיע על חיי התרבות והבידור הישראליים השפעה משמעותית.