מאיר אריאל (1942-1999)

כבן קיבוץ משמרות וכבן למורה לתנ"ך ספג אריאל בילדותו ובנעוריו את התרבות הקיבוצניקית ואת השליטה בתנ"ך. השילוב שימש לאריאל מעיין בלתי נדלה של צירופים לשוניים המתארים בדיוק מרבי את המשבר הישראלי כפי שחווה אותו בסוף שנות השישים. ב-1967, לאחר שהשתתף בכיבוש הכותל כצנחן, הגיב כהלוּם אך באופן ישיר ומיידי לצהלת הניצחון ולאופוריה שהתפשטה, ובתגובה לפזמונה המכונן של נעמי שמר "ירושלים של זהב", כתב וביצע גרסה משלו ללהיט זה, שנקרא "ירושלים של ברזל", בה הדגיש את פניה המרים של המלחמה. אריאל לא הובן וזכה לכינוי הגימיקי "הצנחן המזמר", אותו דחה. לאחר שהות ממושכת בארה"ב, שם הושפע עמוקות מבוב דילן, חזר לישראל, ובסדרת אלבומים מורכבים ועשירים חשף בהוויה הישראלית מימדים שעד אותה עת היו סמויים מעין. אלבומו הראשון, "שירי חג ומועד ונופל", כולל את אחד הטקסטים החשובים של הפזמונאות העברית, "שיר כאב", בו הצליח לייצג את ההשלכות הרגשיות של הכיבוש. בשיר זה כתב בין היתר את אחד המשפטים המצוטטים ביותר שלו: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה". בעשור האחרון לחייו, שהגיעו לקיצם בטרם עת, התקרב אריאל למסורת היהודית והחל לקיים מצוות "באופן ספורטיבי", על פי הגדרתו. בין היתר החל לעסוק בלימוד מעמיק של התנ"ך והחל לקיים דיאלוג עם מסורת חז"ל באופן שהשפיע על יצירותיו המאוחרות, בהן יצא נגד העידן הדיגיטלי, אותו תפס כאפוקליפטי.