ארכיון מכתבים של לאה גולדברג

אוסף מכתבים ששלחה המשוררת לאה גולדברג אל המשורר טוביה ריבנר במשך עשרים שנים, 1949-1969.
האוסף כולל כ-85 מכתבים, גלויות וציורים-מכתבים (אגרות קצרות, עם איורים של גולדברג) וכן עשרות מעטפות-דואר, בהן נשלחו המכתבים.
ידידותם הקרובה של גולדברג וריבנר באה לידי ביטוי במכתבים, המבטאים חיבה רבה, פתיחוּת וכנוּת. כמעט כל הנושאים הנדונים בין בני-אדם, ובפרט בין אנשי-רוח או משוררים, באים לידי ביטוי במכתבים שלפנינו: יחסים משפחתיים, מצב הבריאות, רעיונות פילוסופיים, אמנות ומוסיקה, מחשבות על האקדמיה ועל עולם השירה בארץ ובעולם (שהרי ריבנר וגולדברג, שניהם פרופסורים לספרות), ועוד כהנה וכהנה רעיונות ונושאים.
להלן מספר מוּבָאוֹת מן המכתבים:
במכתבים נזכרים לא פעם ענייני ספרות ויחסיה של גולדברג אל סופרים, משוררים ואנשי-רוח בארץ. כך, למשל, מעידה גולדברג על שלונסקי: "אולי קשה לכם (לדור הצעיר!) להבין עתה מה היה שלונסקי בשבילנו בראשית דרכנו. מה היה הוא בשביל הלשון העברית. יש דברים שלא נוכל אף לא נרצה להתעלם מהם" (מכתב מיום 15 ביוני 1956). וכך כותבת על יחסיה עם ש"י עגנון: "חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי (הקפדתי לנקותן). כנראה הרגיזו אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני 'מאותם המודרניים' שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחיה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו" (מכתב מיום 7 במאי 1963). גם מעצמה לא חסכה גולדברג את שבט הביקורת, בכתבה: "כשמסרתי לדפוס את 'טבעות עשן', היתה לי הרגשה, שעכשיו אסור לי בכלל להמשיך לכתוב שירים. הייתי מהלכת ואומרת: למה אינני יודעת לחבר מוזיקה?! טוב, בכל זאת, שכתבתי שירים גם אחרי אותו ספר ראשון. נזדמן לי עכשיו להציץ בו ונדהמתי עד מה הוא גרוע בכללו" (מכתב מיום 17 בספטמבר 1957).
על חיבתהּ לאמנות בכלל ועל הערכתהּ לציוריו של מארק שאגאל, מעידה גולדברג במכתב מיום 24 בינואר 1965: "אני עוד לא הכנסתי את שגל שלי למסגרת ובינתיים (כדי לזכות יום אחד בחתימתו) תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם ספרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסאנטימנטאליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי".
גם המצב המדיני משתקף באחדים מן המכתבים, וכך כותבת גולדברג כחודש לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים המזרחית: "כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם... נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאוששים מאד. וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה" (מכתב מיום 8 ביולי 1967).
על האקדמיה, שהיוותה חלק משמעותי מעולמהּ של גולדברג, ועל תחום התיאוריה בספרות, היא כותבת: "עניני 'מדע הספרות' שאתה כותב עליהם מדכאים אותי זה כבר. לפני כשבועיים קבלתי מארה"ב תדפיס מאמר של אחד התלמידים המוכשרים ביותר שהיו לי ומרוב 'מדע' אין בכוחי לסיים את קריאת עשרת העמודים האלה. מעניין שהצעירים נתפסים מאד לדרך הזאת וכתוצאה מכך אינם מסוגלים עוד להנות משיר או מסיפור" (מכתב מיום 21 באוגוסט 1968) וגם על עולם המו"לות הישראלי מעידה גולדברג עדות קשה, שעל-אף שנכתבה לפני 46 שנים, נדמה כאילו נכתבה היום: "מצב ספרי השירה בארץ הוא איום. שום הוצאה, חוץ מאותו 'עקד' איום, איננה מוציאה עתה על חשבונה ספרי שירה. ספריית פועלים במקרה זה איננה גרועה מאחרות: נוכחתי לדעת, שהיה לי בזמן האחרון עניין עם הוצאות אחרות. אין עכשיו אוירה לשירה כנראה. כרמי הוציא את ספרו אצל 'תרשיש', זאת אומרת, ההוצאות הן לאו דווקא על שפיצר שאין לו כסף. וכך הדברים נעשים" (מכתב מיום 5 באפריל 1967).