מכתב מהגניזה הקהירית - נשלח ע"י רבי שלמה כהן מאלכסנדריה לאביו רבי יהודה כהן בפוסטאט, בשנת 1148

מכתב מהגניזה הקהירית - נשלח ע"י רבי שלמה כהן מאלכסנדריה לאביו רבי יהודה כהן בפוסטאט, בשנת 1148
מכתב מ"הגניזה הקהירית", מאת רבי שלמה כהן מאלכסנדריה (מצרים), אל אביו רבי יהודה שישב בפוסטאט (קהיר העתיקה, מצרים), שבט א'תנ"ט לשטרות [ד'תתק"ח 1148]. ערבית-יהודית.
כתב-יד על נייר, בפורמט ארוך וצר. מכתב שלם (עם פגיעות בטקסט), משוקם בהדבקת בד-רשת עדין ובמילוי נייר בשוליים.
מכתב שלם עם תוכן חשוב מאד, מתוארך בגוף המכתב. מן המכתבים החשובים שיצאו מ"הגניזה הקהירית", ובו תיעוד היסטורי יחיד במינו על כיבוש תנועת האלמואחדין בצפון אפריקה ובדרום ספרד ועל חורבן הקהילות היהודיות שבא בעקבותיו.
בגב המכתב רישום הנמען והשולח [מקוטע]: "...את מורינו ורבינו יהודה.... נין הגאונים... עבדו המתפלל לאל בעדו, שלמה כהן, שלום"
[זהותו של הנמען - "מורינו ורבינו יהודה..." - לא נתבררה עדיין, אך מתוכן המכתב נראה כי היה אדם נכבד, ואולי אישיות רבנית חשובה. ראה להלן]. המכתב נפתח בפסוקים שונים ולאחר מכן מאריך הכותב לתאר לאביו את מצבו האישי ופרטים רבים על העסקים האישיים שלו ועל העסקים המשותפים עם אביו. הוא כותב על קנייה ומכירה של סחורות, על חובות ותשלומים לאנשים שונים, ועוד.
לאחר מכן, מופיע קטע ארוך המתחיל במילים: "אמנם מה שאתה רוצה לדעת מידיעות המערב אשר כל שומעיה תצילנה אוזניו", ואחריו מפרט הכותב את שהיה ידוע לו על המאורעות שהתרחשו באותה עת בערי המגרב עם כיבוש האלמואחדין, וזאת על סמך ידיעות מהימנות שהיו בידו ["הודעתיך בזאת לא על פי השמועה כי אם ממי שבא והגיד הודעתיך כזאת"]. בין היתר, הוא מספר על כיבוש העיר תלמסאן בידי כוחותיו של עבד אל מומין אלסוסי, משליטי האלמואחדין, ועל הריגת חלק מיהודי המקום והתאסלמות של האחרים ["ויהרוג כל הנמצאים בה חוץ מאלה שפשעו בהמרת הדת"]. הוא ממשיך ומספר על כיבוש העיר סגלמאסה בעזרת תושבי המקום שהסגירו את העיר לידי אל מומין, וכותב כי לפני כיבוש העיר ברחו ממנה כמאתים יהודים לקצבה שבמרוקו ובהם קרובי משפחתם "דודַי מר יעקב ועבאס ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם עתה בדרעא, אחרי אשר לקחו מהם כל אשר היה עמם". הוא מוסיף לכתוב כי לאחר כיבוש סגלמאסה ניסה אל מומין לשכנע את היהודים להמיר את דתם במשך שבעה חודשים ["ואחרי בואו העירה אסף את היהודים ויציע להם המרת הדת ויהי מפתה אותם זמן שבעה חדשים והם היו בכל הזמן ההוא מתענים ומתפללים"], ולאחר מכן נרצחו מאה וחמישים יהודים שסרבו להתאסלם והשאר המירו את דתם ["אח"כ בא שר צבא משרי צבאותיו ויבקש מהם כי ימירו דתם וימאנו לקבל ויהרוג מהם על יחוד השם מאה וחמשים איש יהודי, הצור תמים פעלו וגו', והנשארים המירו דתם"]. הוא מזכיר כי רבי יוסף בן עמרם שהיה דיין בסגמלאסה היה מאלו שהמירו את דתם ומכנה אותו "ראשון הפושעים", ובהמשך כותב "קהלות המערב בעונות בגדו כולם זקנים ולא נשאר אף אחד בשם יהודי מבג'איה עד סגלמאסה כי נהרג מי שנהרג והמיר דתו מי שהמיר". בין היתר מופיעים גם פרטים על הכיבושים השונים של האלמואחדין ועל מספרי ההרוגים ["וביום כתבי מכתב זה באה השמועה כי בג'איה נלקחה... וכמו כן בא לרשותו כל חוף הים בשלמות משער אשביליא עד שער טרשושה והמון מהאנדלוסיים שלחו אליו וימליכוהו על הארצות... אמנם בהשתערו על פאס ויכבשנה, הרג בה מאת אלף נפש ובמראכש הרג מאה ועשרים אלף נפש..."].
לפנינו תיעוד יחיד במינו של חורבן הקהילות היהודיות בצפון-אפריקה במאה ה-12, מסוחר יהודי בן התקופה, שכתב את הדברים בעיצומם של המאורעות.
לאחר קטע ארוך זה חוזר הכותב לעסוק בעניינים אישיים וענייני מסחר. במספר מקומות הוא מביע את געגועיו לאביו ומביע את תקוותו שיוכלו להפגש ולהיות יחד. בין היתר הוא גם מזכיר חכם יהודי שהיה תלמידו של הר"י מיגאש ואשר הגיע מסגלמאסה למצרים: "והגיע בימים האלה איש חכם סגלמאסי ושמו יוסף בן מלאל והוא למד אצל בן מיגש, ובידו כתב בן מיגש במנוי ויהי לו דברים עם הרב ולא הצליחו ה' וישאר במצרים כי עשוק הוא והוא נותן לך שלום ומשתוקק אליך ומצטער על אשר לא נועד עמך במצרים..." [הר"י מיגאש נפטר כשבע שנים קודם לכן, בשנת ד'תתק"א, 1141].
בראשית המאה ה-12 קמה בצפון אפריקה תנועת האלמואחדין (אל-מֻוַואחִידוּן, ובתרגום לעברית: המייחדים), שנוסדה ע"י עבדאללה אבן תומארת שהכריז על עצמו כעל משיח מוסלמי, ויצאה למלחמת כיבוש של ערי המגרב מידי השליטים הקודמים - שושלת המוארביטון. בהמשך השתלטו האלמואחדין גם על חבל אנדלוסיה שבחצי האי האיברי. היתה זו תנועה מוסלמית קיצונית שהשליטה בכח החרב את דת האיסלאם בכל מקומות כיבושיה. בכל מקום אליו הגיעו גזרו על ה"בלתי מאמינים" לקבל את דת האסלאם ואם לא - ייהרגו בחרב. הדבר הביא לחורבן עשרות קהילות יהודיות בצפון אפריקה ובדרום ספרד. רבים נרצחו על קידוש השם ואלפים המירו את דתם למראית העין. הראב"ד מתאר את חורבן הקהילות כך: "ואחר פטירת רב יוסף הלוי ז"ל (ר"י מיגאש) היו שני חירום ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי... ואשר לצאת מן הכלל יצא מפני חרב אבן תמורת שיצא לעולם... שגזר להוציא את ישראל מן הכלל ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר במדינת צלא מקצה העולם עד מדינת אלמהדיה...". רבי אברהם אבן עזרא חיבר קינה על חורבן הקהילות, המתחילה במילים "אהה ירד עלי ספרד רע מן השמים, וספוד רב עלי מערב לזאת רפו ידים". בקינה זו מזכיר את שמות הקהילות שנחרבו, ביניהן: "והוי אקרא במצרה על קהלת סגלמאסה ועיר גאונים ונבונים מאורם חושך כיסה", "ועיר מלוכה והנבוכה מראכס המיוחסה", "אהה אפס קהל פאס יום נתנו למשיסה", "ואי חוסן קהלת תלמסן והדרתה נמסה", "וקול ארים בתמרורים עלי סבתה ומכנאסה", "וסות אקרעה עלי דרעה אשר לפנים נתפשה", ועוד.
בעת כתיבת המכתב שלפנינו היה הרמב"ם כבן עשר. בעקבות כיבושי האלמואחדין נאלץ אביו - רבי מימון הדיין, לעזוב עם משפחתו את עירם קורדובה. הם יצאו למסע נדודים שארך כעשר שנים, ולאחריו ניסו להתיישב בעיר פאס, אך גם שם נאלצו לעזוב לאחר חמש שנים בשל רדיפות האלמואחדין, ועשו את דרכם לארץ ישראל, משם הגיע הרמב"ם למצרים. בעקבות מאורעות אלה ותופעת היהודים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, כתב הרמב"ם את "אגרת השמד" הידועה. באגרת זו יצא הרמב"ם להגן על אותם יהודים ותקף בחריפות את דבריו של חכם אלמוני שטען כי דינם של האנוסים כעובדי עבודה זרה וככופרים בכל התורה כולה.
המכתב שלפנינו נקנה ע"י האספן והנגיד ר' דוד ששון. נוסח המכתב בערבית-יהודית פורסם בספר "אהל דוד" (מס' 713) ובמקומות נוספים. חלק מן המכתב [הקטע הנוגע לפרעות האלמואחדין] תורגם לעברית ע"י רבי יעקב משה טולידאנו בעל "נר המערב" [קטע זה פורסם בקובץ מקבציאל, לז, עמ' תרנא-תרנב]. הרב טולידנו משער (שם) כי כותב המכתב הוא רבי שלמה סגן הכהנים שנזכר באגרת תימן להרמב"ם, שנסע ממצרים לתימן.
למכתב שלפנינו צורפה מחברת בכת"י, עם תמלול מלא של המכתב ואחריו תרגומו לעברית והערות הסבר, שנעשה ע"י פרופ' יצחק יחזקאל יהודה, עבור ר' דוד ששון (הציטוטים לעיל הם מתרגומו של פרופ' יהודה).
דף, כתוב משני צדיו. אורך: 50 ס"מ. רוחב: 18 ס"מ. מצב בינוני. כתמים וקרעים. הדף משוקם בהדבקת בד-רשת שקוף, בשני הצדדים, ומילוי נייר בשוליים. נתון בכריכה.
מקור: אוסף משפחת ששון. אהל דוד - מס' 713.