אמנות, כלי כסף, יודאיקה, תכשיטים, אספנות ועוד...
15.4.19 (הזמן המקומי שלך)
ישראל
 חיים לבנון 18, נווה איתמר, נתניה
המכירה הסתיימה

פריט 251:

כתובה לנישואי החתן ד"ר אלברט (אברהם) מוצרי עם הכלה מזל (מתילדה) מני, ירושלים, 1911.

לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא 
נמכר ב: $440
מחיר פתיחה:
$ 100
הערכה:
$300 - $500
עמלת בית המכירות: 18%
מע"מ: על העמלה בלבד

כתובה לנישואי החתן ד"ר אלברט (אברהם) מוצרי עם הכלה מזל (מתילדה) מני, ירושלים, 1911.

דפוס אברהם משה לונץ.

הדפסה בדיו זהובה כחולה אדומה וירוקה, כיתוב בדיו שחורה.
42X55 ס"מ.
קרעים.


ד"ר אלברט (אברהם) מוצרי (1867-1933) היה רופא, עיתונאי, מעשירי קהילת יהודי מצרים ומנהיג ציוני.
אלברט (אברהם) מוצרי נולד בקהיר בשנת 1867, כבן לשתיים מהמשפחות היהודיות העשירות ביותר במצרים במאה ה-19; משפחת מוצרי מצד אביו דוד ומשפחת קטאווי מצד אמו רנה. ההון של המשפחה כלל עסקי בנקאות ומלונאות (בהם מלון המלך דוד) וקשרים ענפים עם הממשל המצרי. בין השותפים לעסקי המשפחה היה הברון פליקס דה מנשה.
בנעוריו קיבל חינוך יהודי מסורתי וכללי, והשלים לימודיו התיכוניים בבית ספר צרפתי בקהיר. הוריו קיוו שכמו שאר אחיו הוא יקבל תפקיד כבנקאי ומנהל בעסקי המשפחה, אך מוצרי שאף ללמוד רפואה. בשנת 1888 נסע בחשאי ללימודי רפואה בפריז, באמצעות כסף שמסרה לו אחותו. הוריו השלימו לבסוף עם החלטתו ודאגו לממן את לימודיו. בפריז הצטרף מוצרי לחוגים הציונים שכללו את אלכסנדר מרמורק ומקס נורדאו, שהתגבשו באותה תקופה סביב פרשת דרייפוס. במספר הזדמנויות אף פגש את בנימין זאב הרצל, וקיבל מידיו עותק של ספרו "מדינת היהודים" עם הקדשה אישית. כסטודנט הוא כתב מספר מאמרים לכתבי עת בעלי אוריינטציה ציונית בפריז. ביחד עם אחיו יוסף מוצרי היה ממייסדי אגודת הסטודנטים "קדימה" שפעלה למען הרעיון הציוני בפריז, וכתב בקביעות לביטאונה, עיתון בשם "קדימה". פעילותו הפוליטית העיקשת כמעט ועלתה לו בגירוש מצרפת, אך לבסוף הצליח להשיג נתינות צרפתית.
לאחר שהשלים את לימודיו בפריז והוסמך כרופא, חזר למצרים ויזם יוזמות לשיפור החיים ברובע היהודי בקהיר. בין היתר הוא היה אחראי להקמת קליניקה רפואית חינמית ובית ספר מקצועי. היה חבר במועצה המנהלת של בתי הספר היהודיים, ומתוקף תפקידו דאג להגביר את לימודי העברית בבתי הספר. הוא הרבה להרצות בערבית וצרפתית מעל במות קהילתיות שונות למען הרעיון הציוני.
בשנת 1912 הוא נסע לארץ ישראל לשם הלוויית אביו, דוד מוצרי, בהר הזיתים. במהלך ביקורו בארץ ישראל הוא נשא לאישה את מזל (מתילדה) מני, בתו של השופט מלכיאל מני. הזוג השתקע תחילה בירושלים ומוצרי עבד ביחד עם ד"ר זאב ברין וד"ר אריה גולדברג במכון רפואי שהקימו, כדי לטפל בבעיות רפואיות כגון כלבת, שעד אז לא ניתן להן מענה רפואי במרפאות בארץ ישראל. עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את ארץ ישראל ביחד עם אשתו מזל בגין אזרחותו הצרפתית, והזוג נסע והתיישב בקהיר.
במצרים בני הזוג מוצרי היו מעורבים בהקמה של שורה ארוכה של מוסדות יהודיים וציוניים, כולל את ההסתדרות הציונית של מצרים (ביחד עם בן דודו של אלברט, יעקב (ז'ק) מוצרי, שעמד בראשה), שלוחה של תנועת מכבי בקהיר, תזמורת עברית, תנועת צופים עבריים, בית מלאכה לילדים יהודים, וכן ד"ר מוצרי החזיק והפעיל קליניקה רפואית חינמית. במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה הוא התנדב לצבא הבריטי, ושימש כרופא צבאי באיסמעיליה. באותו הזמן אשתו מזל (מתילדה) שנותרה במצרים פעלה רבות למען היהודים הארצישראלים שגורשו למצרים במהלך המלחמה. בתקופה זאת ואחריה ביתם של בני הזוג מוצרי שימש כמקום אירוח עבור מנהיגים ציוניים כגון חיים ויצמן ויצחק בן צבי בעת ביקורם במצרים.
בשנת 1920 הוא ייסד את העיתון התלת-לשוני ישראל, שיצא לאור בשפות צרפתית, ערבית ועברית. העיתון היה השופר לציונות במצרים אך גם תמך בלאומיות המצרית המתפתחת, ולא ראה סתירה בין המטרות הלאומיות המצריות למטרות הלאומיות היהודיות. העיתון פנה לא רק ליהודים במצרים, אלא גם לקהילות יהודיות אחרות במזרח וכן לקהל הקוראים הלא-יהודים. אלברט מוצרי היה העורך הראשי של העיתון והרוח החיה מאחוריו עד פטירתו.
ד"ר אלברט מוצרי נפטר בקהיר בשנת 1933. אשתו מזל המשיכה את פרסום העיתון ישראל עד שנת 1939, והייתה לאחת הנשים הראשונות במצרים שעמדה בראשות עיתון.
לבני הזוג היו שני ילדים, יהודית ומכבי מוצרי-מני. מכבי היה קצין בכיר בהגנה ובפלמ"ח וממעצבי תפיסת הביטחון של היישוב, שנפל בקרב במלחמת העצמאות של ישראל.


מזל (מתילדה) מוצרי (1894-1981) הייתה עיתונאית, אשת ציבור ופעילה ציונית. המנהלת והעורכת הראשית של העיתון היהודי-מצרי "ישראל" בשנים 1933–1939. מהדמויות החשובות בתנועה הציונית במצרים במחצית הראשונה של המאה ה-20. בשנות ה-40 המאוחרות פעלה במסגרת ארגון עליית הנוער ויצאה לשליחויות בעיראק, צרפת ומרוקו. לאחר קום המדינה ניהלה בית תרבות מקומי בירושלים וסייעה לקליטתם של המוני עולים.
מזל (מתילדה) מני נולדה ב-25 בדצמבר 1894 בחברון, בת למשפחת מני, ממנהיגות היישוב היהודי בעיר. אביה היה השופט מלכיאל מני, ראשון השופטים היהודים בירושלים העות'מאנית, וסבה היה הרב הידוע אליהו מני (הרא"ם), מגדולי רבני עיראק וחברון של המאה ה-19. אמה הייתה רחל בן-טובו לוי, בת למשפחת בן-טובו, ממנהיגי עדת המערביים (יוצאי המגרב) בירושלים. מזל חיה עם משפחתה בחברון עד גיל 5 וחונכה בתקופה זו על ברכי המסורת מפי סבתה הרבנית. לאחר מכן עברה לירושלים והחלה ללמוד בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. לימים סיפרה כיצד הרגיזה לעיתים את מנהלת בית הספר, חנה לנדאו, שדרשה שבנות בית הספר ידברו באנגלית, בכך שהתעקשה על דיבור בעברית בעקבות החינוך הציוני שקיבלה מאביה מלכיאל מני. עם זאת בהמשך נוצרו בין השתיים יחסי-ידידות טובים והן התכתבו ביניהן גם לאחר עזיבתה של מזל למצרים.
היא נישאה לרופא היהודי-מצרי ד"ר אלברט מוצרי, איש עסקים עשיר ופעיל ציוני, בן לאליטה הוותיקה של יהדות מצרים. אלברט ומזל נפגשו לאחר בואו של אלברט לירושלים עבור הלוויית אביו, דוד מוצרי, בהר הזיתים. 
הזוג חי יחדיו בירושלים במשך שנתיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז נאלצו לעזוב למצרים עקב גירוש היהודים בעלי הנתינויות הזרות.
תחילה האמינו בני הזוג שעד מהרה יוכלו לחזור לירושלים, אך עם עבור השבועות והתמשכות המלחמה רכשו בית גדול בקהיר והתיישבו בה בקביעות. לאחר התיישבותם בקהיר, החלו לעסוק בפעילות ציבורית למען מטרות יהודיות לאומיות. בשנת 1914 היו בני הזוג ממקימי מועדון הספורט "מכבי", מועדון הספורט היהודי הראשון בקהיר. באותה שנה יזמו בני הזוג תזמורת יהודית בקהיר, והיו מעורבים בהקמת "פדרציית ציוני מצרים" שבראשה עמד בן דודו העשיר של בעלה אלברט, יעקב (ז'אק) מוצרי.
במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס בעלה אלברט מוצרי כרופא לצבא הבריטי והוצב באיסמעיליה, בעוד היא נותרה בקהיר לבדה, ופעלה כדי לסייע לאלפי הפליטים היהודים מארץ ישראל שהגיעו לקהיר (בעקבות גירוש בעלי הנתינויות הזרות על ידי השלטון העות'מאני). בין יתר יוזמותיה, בשנת 1915 ייסדה תנועת צופים עבריים בשם "צופיות ציון", לנערות בגילאי 11–15, שחלקן באו מקרב המגורשים מארץ ישראל וחלקן ילידות מצרים. התנועה עסקה בלימודי היסטוריה יהודית, מחנאות, תפירה, מוזיקה, לימודי עזרה ראשונה וספורט. בין היתר, בנות התנועה העלו מחזה עברי שכתבה עבורן בעברית באותיות לטיניות (מכיוון שרוב החניכות לא ידעו אלפבית עברי) מעל במה קהילתית בקהיר. כספי מכירות הכרטיסים יועדו ליישוב היהודי בארץ ישראל ששרר במצב קשה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בין הנוכחים במופע הבכורה היו מכובדים מצרים, בהם מחמוד פהמי נוקראשי, לימים ראש ממשלת מצרים שנודע באנטי-ציונות שלו ועמד בראש הפלישה המצרית לארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות. בראיון מאוחר מזל סיפרה בסיפוק שהיה נראה שנוקראשי נהנה מאוד מהמופע ואף עמד דום עם השמעת המנון התקווה בסופו.
במהלך שהותה במצרים למדה מזל ספרות אנגלית וצרפתית באוניברסיטת קהיר. כך שלטה היטב בחמש שפות - עברית, ערבית, לאדינו, אנגלית וצרפתית.
בשנת 1920 ייסדה ביחד עם בעלה את העיתון התלת-לשוני "ישראל", שיצא לאור בקהיר במהדורות בצרפתית, עברית וערבית. בשנת 1933 בעלה אלברט נפטר, והיא נותרה בדילמה קשה האם להמשיך בפרסום העיתון בעריכתה. בעלה היה הרוח החיה של העיתון עד אותה עת, והוצאת העיתון לאור הייתה כרוכה בהוצאות רבות שהכבידו על בני הזוג. למרות הקשיים היא החליטה להמשיך להוציא את העיתון לאור ונטלה על עצמה את תפקיד המנהלת בפועל של העיתון והעורכת שלו, ובכך הייתה לאחת הנשים הראשונות במצרים שערכה ועמדה בראשות עיתון. במצרים המודרנית היו עיתוני נשים בראשם עמדו נשים, אך אישה העומדת בראש עיתון שאינו מיועד לנשים בלבד הייתה תופעה חריגה אף בקנה מידה עולמי באותה תקופה, ועל אחת כמה וכמה בעיתונות היהודית והמצרית.
כדי להתגבר על קשיי המימון של העיתון מזל פעלה רבות בשתדלנות כדי למצוא מממנים, ואף השיגה עבורו הקצבה קטנה מהממשלה המצרית. היא ערכה שינויים בעיתון כדי להגדיל את היצע הקוראים שלו לרבות קהל הקוראים הלא-יהודי, וכן הגדילה את מספר עמודיו של העיתון. העיתון בעריכתה המשיך במגמותיו האידאולוגיות הקודמות, ואף נהפך לקהילתי פחות באופיו ולאידאולוגי-ציוני ולוחמני יותר. השנים שבהן מזל עמדה בראשות העיתון היו שנים של תעמולה פשיסטית איטלקית וגרמנית עזה במצרים, והעיתון התבלט בהתנגדותו לתעמולה הפשיסטית. לא פעם זומנה למשרד הפנים המצרי בדרישה שתפסיק את הפרסומים כנגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית בעיתונה. בשנת 1939 העיתון נתבע דיבה על ידי קונסוליית איטליה בקהיר, וזאת בצירוף עם המצב הכלכלי המתדרדר של העיתון והאווירה הציבורית המשתנה במצרים כלפי הציונות והיהודים הביאו את מזל מוצרי להחלטה לסגור את העיתון ולשוב לארץ ישראל. לפני נסיעתה היא דאגה למזג בין העיתון לבין עיתון יהודי-ציוני צעיר אחר בשם "לה טריבון ז'ואיב", שבמידה רבה היה ממשיך דרכו של "ישראל".
מוצרי עצמה נהגה לפרסם מאמרים בעיתון שערכה, תחילה תחת שם העט "מרים" או בעילום שם ולאחר מכן תוך חתימה בשמה. בנוסף היא כתבה מאמרים גם לעיתונות העברית בארץ ישראל.
עם שובה לארץ ישראל היא המשיכה בפעילות ציבורית, והצטרפה לארגון עליית הנוער. תחילה הייתה האחראית בארגון על פעילות בקרב יהדות מצרים, ומתוקף תפקידה נסעה לעיתים קרובות לקהיר ואלכסנדריה כדי לגייס כספים מאנשי עסקים אמידים למען הארגון. לאחר מכן עברה להיות אחראית הארגון גם על פעילות בקרב יהדות עיראק.
בפברואר 1942, זמן מועט לאחר הפרהוד, היא נסעה לבגדאד כשליחה ציונית כדי לארגן עליית בני נוער יהודים מעיראק. למוצרי היו קרובי משפחה בעיראק והיא השתמשה בדרכונה המצרי בשביל להיכנס למדינה, שהייתה אז בשליטה בריטית. בגלל הסיכון שהיה כרוך בדבר, יצאה לעיראק תחת סיפור הכיסוי שהיא ארכאולוגית חובבת המגיעה לעיראק עבור ביקור בעתיקות בבל. אחד החששות לפני נסיעתה היה שהיא תזוהה בתור מי ששימשה כעורכת העיתון שגליונותיו נשלחו גם לעיראק, ואכן בעת שהותה בעיראק עיתונאי מקומי זיהה את שמה. עם זאת היא המשיכה בפעילותה בעיראק עד שזמן-מה לאחר מכן נודע לה שהמשטרה העיראקית עוקבת אחריה. ביקורה בעיראק נשא פירות והביא לעלייתם של מספר עשרות בני נוער לארץ ישראל, וכן ליצירת קשרים קבועים בין מוסד עליית הנוער לבין אנשי קשר מקומיים. היא עזבה את עיראק לארץ ישראל במשאית דרך ירדן, ביחד עם שבעה צעירים שבחרו לעלות לארץ ישראל ביחד איתה. עם שובה לישראל חיברה דו"ח מפורט על יהדות עיראק, ששימש בסיס להמשך הפעילות של "עליית הנוער" במדינה.
בשנים 1947–1948 נסעה לשליחות נוספת, הפעם לצרפת של לאחר מלחמת העולם השנייה. מטרת שליחותה הייתה לסייע בהעלאתם ארצה של צעירים יהודים משארית הפליטה. לאחר צרפת המשיכה את שליחותה במרוקו, שם פעלה כדי לארגן גרעיני נוער לעלייה.
בדרכה חזרה לארץ ישראל, עם ירידתה מהספינה שהובילה אותה ממרוקו לנמל ביירות, פגשה סוכן של ההגנה שהודיע לה את הבשורה על מותו בקרב של בנה היחיד, מכבי מוצרי-מני, בכיר בהגנה ובפלמ"ח וממעצבי תפיסת הביטחון של היישוב. הבשורה הקשה והאבל שהייתה שרויה בו לא מנעו ממנה להתנדב עוד באותה שנה כאחות בבית החולים הצבאי ביפו, כדי לעבוד בשיקום פצועי מלחמת העצמאות.
מקור: ויקיפדיה.


לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא