מכירה פומבית 3 בן ציון וקס
2.4.19
ישראל
 רחוב התעשיה 3, קומה 3. אזור תעשיה, רעננה.
מכירה שלישית מתוך שלוש מכירות של עיזבון בן ציון וקס ז"ל.
מכירה אינטרנטית, כולל ספרי קודש, מכתבי רבנים, יודאיקה, שטרות, מטבעות, ספרים, גלויות , שנות טובות, תעודות, סיכות, פרטי ישראליאנה מיוחדים הכולל שלטים, תוויות ומודעות, קופסאות ואריזות, תצלומים, בולים, מעטפות מיוחדות , אמנות בינלאומית, אוטוגרפיים, ופרסומי בחירות.
בית המכירות קובע מחיר התחלתי נמוך לפריטים, זאת כדי לתת לקונים את האפשרות לקבוע את ערכם האמתי. 
המכירה הסתיימה

פריט 214:

הספר השריון בחילו- עורך עמיקם גורביץ דברי הלואי חיים גורי וחיים חפר מעצב י.יורש הביא לדפוס רס"נ עזרא דרורי בנתיבי ...

לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא 
מחיר פתיחה:
$ 20
עמלת בית המכירות: 20% לפרטים נוספים
מע"מ: 17% על העמלה בלבד

הספר השריון בחילו- עורך עמיקם גורביץ דברי הלואי חיים גורי וחיים חפר מעצב י.יורש הביא לדפוס רס"נ עזרא דרורי בנתיבי האש והמים, כך נתחשלה הפלדה, טרם קרב, אל מול מצרים, אל מול סוריה אחי גיבורי התהילה. האלבום מלווה בתמונות

מצב טוב מאוד, 29 ס"מ, 312 דף.

ניתן בהוקרה לסגן אלוף, זאב גריזים מאת מפקד גייסות שריון , במלאת שנה למלחמת ששת הימים.

סיפור קצר על זאב גריזים ז"ל בנעוריו...
תקציר
על השתתפותם ותרומתם של בני נוער בירושלים, בהגנה ובלחימה על העיר בתקופת מלחמת העצמאות.
הלוחמים הצעירים של ירושלים
מחבר: דוד דיין

הם היו בני 15 ו-16, בנים ובנות, ולפעמים אף
תלמידי בתי-ספר יסודיים. יכולת למצוא אותם
בחפירות, בביצורים, בקשר וגם בחזית ממש
 
שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העצמאות, כתב ביומנו הנער בן ה-17 דוד ט"ש את הדברים הבאים : רק על-ידי נכונות לתת את הכל, להקריב את הכל למען מטרה נעלה - יש סיכויים להגשימה'. בימים הרחוקים ההם, אכן התכוונו לכך ; וההקרבה לא החלה, ולמרבה הצער גם לא הסתיימה, במלחמת העצמאות.
בירושלים של תש"ח חיו כמאה-אלף יהודים, כולל יהודי העיר העתיקה. רבים חיו בשכונות מעורבות, בשכנות לערבים, נוצרים ומוסלמים ובני לאומים אחרים. גם בירושלים פעלו תאים של שלוש המחתרות, ובכולן היו גם נערים. נערי 'ההגנה' היו חברים בשתי מסגרות נוער: החג"ם והגדנ"ע. החג"ם (חינוך גופני מורחב) היה מסגרת-על של הנוער הלומד, שתחת המסווה של אימון גופני עסק גם במקצועות טרום-צבאיים, שלא נגדו את חוקי המנדאט. בני 16 ומעלה, שהמדריך בחג"ם 'שם עליהם עין' ואשר נמצאו ראויים להיכנס בסוד הפעילות המחתרתית, גויסו לגדנ"ע. הגדנ"ע (גדודי נוער) עסק באימונים שונים, ששיאם ירי במטווח. הגדנ"עים עסקו בעיקר בתפקידי קישור, שמירה ותצפית, ובכלל זה אבטחת מתפללים ליד הכותל. הם הדביקו כרוזים בחוצות ירושלים והכשירו עצמם לשירות מלא ב'הגנה'.
 ארבעה גדודי נוער
כאשר החליטה עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית (ומדינה ערבית) בכ"ט בנובמבר 1947, הוכרזה כוננות ביחידות 'ההגנה' והגדנ"ע בכללן. כידוע, הגיבו הערבים בהכרזת שביתה בת שלושה ימים. ביומה השני של השביתה, יום ג', 2 בדצמבר 1947, הגיחו המוני ערבים מוסתים משער יפו ופנו לרח' הנסיכה מרי. הם התנפלו על עוברי-אורח יהודים, פרצו אל החנויות היהודיות ופתחו במלאכת הביזה. השוטרים הבריטים הרבים צפו בנעשה בידיים שלובות, למגינת לבם של בחורי 'ההגנה' המעטים שהיו במקום. משנאלצו הללו לקחת את החוק לידיהם וירו לעבר ההמון המשתולל - רק אז התעוררו השוטרים הבריטים מאדישותם ופתחו במירדף אחר... בחורי 'ההגנה'. הערבים הבינו את הרמז, הגיחו שוב ממחבואם ושבו אל המרכז המסחרי, להמשיך בשוד ובהרס.
במשך ההתפרעות עסקו מפקדי 'ההגנה' בירושלים בגיוס כללי, אם כי חשאי, של החברים. איש לא ידע מה יילד יום, איך תתפתח ולאן תתפשט ההתפרעות הערבית. מפקד הגדנ"ע בירושלים היה יהושע אריאלי (כיום פרופסור באוניברסיטה העברית), והוא הורה למפקדי גדודי הגדנ"ע בירושלים להזעיק את הנערים. 1400 נערות ונערים היו בשורות הגדנ"ע, מאורגנים בשלושה גדודים: גדוד 'מודיעין', לנוער הדתי, שמפקדו היה זאב גרייסמן-גריזים; גדוד 'יהודה', לנוער עובד - וזה היה רוב הנוער בירושלים - שמפקדו היה דוד (דודו) כהן: וגדוד 'מצדה', לנוער הלומד, בוגר חג"ם בעיקרו, שמפקדו היה שמריהו טלמון. גדוד רביעי, גדוד 'סלע', לנוער עזוב (בלשון ימינו, נוער טעון-טיפוח) הוקם לאחר הקמת המדינה, בעיצומה של המלחמה, ומפקדו היה אליעזר שמואלי, כיום מנכ"ל משרד החינוך והתרבות.
כאשר הוזעקו הנערים, יחד עם שאר המוזעקים, הסתכמו אימוניהם בתרגילי-סדר, שדאות, מחנאות, ולבוגרים שבהם גם שימוש בנשק קל, אם כי מעטים בלבד זכו לירות כדורים אחדים במטווח. אימוני החג"ם נערכו לרוב כין כותלי בתי-הספר, בשעות הלימודים (ספורט) ובשעות הערב (ת"ס, שדאות ומחנאות). אימוני הגדנ"ע שולבו בחג"ם-ערב. בחופשות לימודים ובשבתות נערכו ימי-אימון, לנוער לא-דתי, בנוף הרי יהודה, במחצבות נטושות או במערות, הרחק מעין רואים. מחנות-האימונים נערכו בשני מקומות עיקריים: בכפר-עציון, לחניכי גדוד 'מצדה', ובמעלה-החמישה. מחנות נוספים היו גם בקרית-ענבים. ברמת-רחל, בעטרות, בנווה-יעקב ואפילו בבית-הערבה, הקיבוץ המרוחק והמבודד שבבקעת יריחו.
האימון היה אך חלק מהמסכת החינוכית. לילות-שבת, ערבי-חג, ימים מיוחדים ו'תאריכים' היו עילה למפגשים חברתיים, לערבי גיבוש ולהרבצת תורה חינוכית-תרבותית. אז גובשה חברות, ניטעו הערכים ודובר ב'למה' ולא רק ב'איך'. לגדוד 'מצדה' היה קצין-חינוך משלו - המשורר יעקב אורלנד. קצין-ההסברה היה שלמה דינור.
לבוגרים שבין הגדנעים היה ניסיון 'קרבי' בהדבקת כרוזים ובהתחמקות מהסיורים של המשטרה והצבא הבריטיים. אחדים מהם אף טעמו טעם ישיבה בכלא, משנתפסו בידי הבריטים.
על אותו יום שלישי מר, 2 בדצמבר, סיפר זאב גריזים : 'התפקיד הראשון שלנו, בפרוץ המאורעות, היה לרכז נערים עם מקלות לכיוון קולנוע "רקס" ולהשתדל להגיע אל המרכז המסחרי. הוצאתי אותם מבתי-הספר וריכזנו כ-150-100 נער בקולנוע "תל-אור". אנשים אחדים אחזו בנשק מתחת לחולצה. הם נבלמו בידי המשטרה, וכיוון שההוראה היתה לא להתנגש עם המשטרה - חזרו'.
המרכז המסחרי היהודי נבזז, הועלה באש מול עיניהם הכלות של אנשי המגן חסרי-האונים. עוד ימים רבים יעברו על מגיני ירושלים בעמידה מול שני אויבים: הערבים, והבריטים שסייעו להם ; לעתים - בפועל, ולרוב בהצרת רגלי היהודים, בהחרמת נשקם ובמאסר נושאיו, או בהגנה סבילה על הערבים התוקפים. האש שאחזה במרכז המסחרי נתנה את האות להיערכות מחודשת של הכוחות, לקראת המחר המעורפל והמאיים. ככל שנקפו הימים ורבו התקריות, נוספו עוד ועוד נערים למעגל ההגנה על ירושלים, והמשימות שהוטלו עליהם הלכו וכבדו, כפי שיסופר בהמשך.
התמורה היסודית שחלה באותם ימים התמקדה בחלוקה מחדש של הכוחות הצעירים. הבוגרים שבין הגדנ"עים, בני ה-17 ומעלה, הצטרפו אל החי"ש (חיל-השדה של 'ההגנה'). שאר הגדנ"עים חולקו לארבע קבוצות : הפלוגה הקרבית - שלחמה ; הפלוגה המעורבת - שאיישה עמדות לאורך הגבול שנתהווה בין השכונות היהודיות לאחרות, כמו בשיח'-ג'ראח, נוטרדאם, ברקלייס ; טוראים קרביים - נערים ונערות בני 15, שעסקו בשמירה לצד אנשי החי"ם (חיל-משמר) בימין-משה, במקור-חיים, בחוות-הלימוד ובתלפיות : ולבסוף - טוראים, בני 12 עד 14, שעסקו בביצורים, בקשר, בעזרה בבתי-חולים ובריכוז ילדים (הבנות שימשו כגננות). מפרוץ המאורעות ועד להקמת המדינה למדו הנערים ארבעה ימים בשבוע בלבד, כדי שיתפנו לתפקידי ההגנה על העיר. עם הקמת המדינה והפלישה הערבית הופסקו הלימודים כליל.


לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא