כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 53:
יוחנן סימון
|
|
|
נמכר ב: $30,000
הערכה :
$
30,000 - $50,000
עמלת בית המכירות: 18%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1976 - 1905
מנוחה בקיבוץ, 1946, שמן על עץ, 37x28.5 ס”מ, חתום ומתוארך. ספרות ותערוכה: יוחנן סימון - דיוקן כפול, טלי תמיר, מוזיאון תל-אביב לאמנות אפריל 2001, ע”מ 195 (מצולם). זהו אחד מציוריו היותר קלאסיים והיותר חשובים של יוחנן סימון. זהו ציור שהוצג ב- 2001 במוזיאון תל אביב ברטרוספקטיבה של סימון, ציור שתועד בספר התערוכה תחת השם ”אחרי העבודה” (טלי תמיר, ”יוחנן סימון: דיוקן כפול”, עמ’ 195) ואפילו ניתן לראותו כפרוטוטיפ לציור, שהוא אולי הנודע מכל ציורי סימון – ”שבת בקיבוץ” (1947, אוסף מוזיאון תל אביב). סימון, שהיגר ארצה ב- 1936, חגג ב- 1946, שנת הציור הנוכחי, עשור לחברותו בקיבוץ גן-שמואל, וביטא בציוריו דאז (החייבים לציור הקירוני המרקסיסטי של דיאגו ריברה המכסיקני, בו פגש סימון ב- 1934 בניו-יורק, אך גם למונומנטאליות של ציורי פרנאן לז’ה) ריאליזם החוגג את תהילת החיים הבריאים והאידיאליים בקיבוץ. סיום מלחמת העולם השנייה תרם אף הוא לרוח האופטימית בציורי 1947-1946, שעמדו בסימן הקולקטיב, הקבוצה והמשפחה הגרעינית (ככל שזו הייתה שנויה במחלוקת רעיונית בקיבוצי ”השומר הצעיר”). כשהוא נוקט בצבעי אדמה, גוונים המשלבים חוׄם וארציות (מילה אחרת למטריאליזם מרקיסיטי), עיצב סימון דמויות צעירות וחסונות, המאופיינות בקווים עגלגלים, אך גם בקווי-מתאר שחורים ועבים המבטיחים יציבות. זוהי שעת ”אחרי העבודה”, שעת המפגש של הורים עם ילדיהם: האם, גיבורתו של סימון, לבושה בפשטות (חצאית כחולה, חולצה לבנה), מטפחת אדומה לשיערה, מרכיבה את ילדתה על ברכיה, בעוד אחיה הצעיר מחבק את רגלי האב, הניצב עם מעדר לכתפו ו”כובע-טמבל” לראשו. ”ביחד” של משפחתיות, הרמוניה, עבודה, שוויון מגדרי, אדמה – סימון מאגד את כל המשפחות שבציורו הנוכחי באידיליה של אחדות מעגלית. הרי לנו תמונת האוטופיה, תשובה לחורבן הגדול באירופה וטעם התקווה ליישוב הארצישראלי בימי המאבק לעצמאות. הילדים בציורי סימון הם מייצגי העתיד ובבחינת ההשלמה לרעיון גן-העדן הקיבוצי. להזכירנו: גן-עדן התנ”כי אמר שלילת העבודה המפרכת; ובהתאם, סימון מיעט מאד בציורי עמל וביכר תמונות מנוחה בסגנון ”ערב בקיבוץ”, ”שבת בקיבוץ” וכדו’. את ציוריו אלה יציג סימון ב- 1947 בתערוכת-היחיד שלו בקומה השנייה היוקרתית בבית-דיזנגוף (מוזיאון תל אביב). הייתה זו תערוכתו השנייה במוזיאון (לאחר זו מ- 1944) וסימון הוכר כמי שנמנה על מובילי הציור הארצישראלי. יודגש: סימון דחה בתוקף את הריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי, בהעדיפו את המושג ”ריאליזם חברתי”, שאותו אף לא מצא עומד בסתירה עם מגמת ההפשטה, שאליה יצטרף ב- 1948 כחבר ב”אופקים חדשים”. כי, עם כל הדגש על התוכן האידיאולוגי המגויס של ציוריו, יוחנן סימון מעולם לא התפשר על ערכים צורניים. ב- 1952 יפרוש סימון מגן-שמואל ויפתח בפרק הבורגני יותר של חייו, בין תל אביב לבין הרצלייה פיתוח. גדעון עפרת
