ראובן רובין
1974 - 1893

1974 - 1893
על נהרות בבל, 1914, שמן על בד, 47.5x69 ס”מ, חתום ומתוארך. מקוריות הציור אושרה ע״י גב׳ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב. ספרות ותערוכה: •ראובן רובין, נביא בעירו, יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, מוזיאון ישראל, ירושלים, נובמבר 2006 - יוני 2007 , עמ׳ 16 (מצולם). •זה האיש, ישו באמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, דצמבר 2016 - אפריל 2017 , עמ’ 88 (מצולם). חשיבות מיוחדת נודעה ביצירותו של ראובן רובין לדמותו של ישו, לאיקונוגרפיה הנוצרית ולנושאים נוצריים אשר העסיקו אותו ביצירתו המוקדמת באירופה ולאחר מכן גם בארץ ישראל. ראובן הוא האמן הישראלי המוקדם החשוב ביותר בהקשר זה, מפני שדמותו של ישו שימשה אותו בכמה מישורים: במישור האישי הוא הזדהה עם ישו, כשם שוון גוך, גוגן, אגון שילה ואמנים אחרים במסורת הרומנטית והמודרנית של סוף המאה ה-19 וה-20 הזדהו עמו וראו בו אדם רוחני ואיש ייסורים, שמסריו לא הובנו ושהממסד רדף אותו; במישור הכללי-הלאומי הוא ראה בישו סמל לגלות שעל היהודי לעזוב כדי להגשים את עצמו ולהיוולד מחדש בארץ ישראל וכן סמל לציונות ולתחית העם היהודי בארצו. גם מרק שאגאל ראה בישו סמל לקרבן היהודי ובן דמותו שלו עצמו, אך ראובן היה האמן הראשון והחשוב שקישר בין דמותו של ישו לזו של היהודי החדש, החלוץ הנולד בארצו לאחר אלפיים שנות גלות. ראובן זליקוביץ נולד ב-1893 בגאלאץ שבדרום-מזרח רומניה. הוא שינה את שמו לרובין כשבא לארץ- ישראל ב-1923. מאז גמלה בלבו ההחלטה להיות אמן, למד בארץ-ישראל ב”בצלאל” (1912), בפריז (1914-1913), ברומא ובשוויץ (1915), חזר לארץ הולדתו רומניה (1921-1919), בניו יורק (1921) ושב לבוקרשט. לא בכל המקומות האלה הוא רכש השכלה ממוסדת, אך מכולם ספג השפעות מגוונות. בהגיעו לארץ ב-1923 כדי להשתקע בה, היה כבר בעל שם במידה-מה. ב-1921 הציג בניו יורק תערוכה גדולה מעבודותיו (יחד עם חברו האמן ארתור קולניק) בחסותו של הצלם ובעל הגלריה היהודי הנודע אלפרד סטיגליץ, ועד בואו ארצה יצר מאות עבודות. ראובן אבדו, אך אלה שנותרו משקפות מורכבות רגשית, ידע דתי, אמנותי ופילוסופי וכישרון גדול. העבודות המוקדמות היו דיוקנאות, ציורי טבע דומם ונופים, וציורים אחדים בנושאים דתיים. מחלקה הראשון של התקופה המוקדמת, עד שהגיע לצ’רנוביץ שבבוקובינה, נותרו ציורים מעטים בלבד. ראובן הושפע אז בעיקר מציוריו של הסימבוליסט הצרפתי פובי דה-שאוואן ומאז’ן דלקרואה, מאמנים יהודים כגון שמואל הירשנברג, אפרים משה ליליין ובוריס שץ ואולי גם מן האמן הרומני לוצ’יאן גריגורסקו. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) מיעט ליצור, אם כי חשוב לציין את איוריו לכתבי-העת הציוניים ליכט מסוף 1914 והתקווה מהשנים 1916-1915. את הציור החשוב והמעניין ביותר בתקופה זאת, על נהרות בבל (עמ’ 88), צייר ראובן בפריז ב-1914, ערב המלחמה. הציור המורכב והאלגורי היה עוסק בסבלם של היהודים בגלות – נושא שתיארו גם אמנים יהודים אחרים, אך בהבדל מובהק אחד: הדמות המרכזית בו היא בת דמותה של מריה אם ישו המיניקה אותו. את האם והבן מקיפה קבוצה של דמויות שמתוארת על מעין צוק בלב ים. הזמן הוא זמן שקיעת החמה או זריחתה, השמש משתקפת במים וציפורים שוחרות מתעופפות בשמים. לימין הצוק מצויר גמל ועליו רוכב לבוש לבןץ שבע דמויות מאכלסות את הציור. במרכזו יושבת כאמור אישה בשמלה כחולה, שדיה חשופים ותינוק יונק משדה. היא מבטיה בו בעצב ועיניה מושפלות. משמאלה שעונה אישה עירומה, ידיה מסתירות את ראשה והיא בוכה, ומימינה עוד נערה עירומה, בצדודית, יושבת ברגלים משוכלות וידיה על ברכיה. גבר עירום, שחום וחסון, שערו וזקנו מתולתלים, עומד מאחור. ישיש מזוקן בגלימה אפורה- כחולה מחבק אותו, אוחז בידו המושטת ומביטה מטה. משמאל עומד ילד וגבו אל הצופה. הוא אוחז בימינו בקלע, וגופו המוטה מתכנן ליידות אבן. כל אחת מהדמויות מצייגת שלב במחזור החיים ונושאת משמעות סימבולית. הקונוטציות שעולות מהתמונה ומשמה אינן רק מקראיות אלא משתייכות גם למסורת האמנות הנוצרית: לב הקומפוזיציה הוא דמות האישה המיניקה, אשר צבע שמלתה כחול הוא כצבע שמלתה של המדונה בדימויים המסורתיים. הילד עם הקלע בידו – אולי בן דמותו של דוד, אבי שושלת המשיח גם לפי הנצרות – הוא הפעיל ביותר מבין הדמויות, והוא מסמל יציאה מן הייאוש ואפשרות להיגאל. כמוהו, גם התינוק נוסך תקווה, והגמל מסמל את אפשרות השיבה למזרח. אפשר אפוא לראות באם (מריה) ובתינוק (ישו) רמז לתקווה לעידן חדש שייווצר עם שיבת עם ישראל לארצו. שניהם עוד יופיעו ביצירתו של ראובן בהקשרים ציוניים. אמיתי מנדלסון, זה האיש, ישו באמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, דצמבר 2016 - אפריל 2017 , עמ’ 87-88