אבל פן
1963 - 1883

1963 - 1883
רבקה ליד הבאר, 1937, פסטל על נייר, 63x48 ס”מ, חתום ומתוארך. מקור: אוסף אביבה שניידר. אבל פן קיבל על עצמו לאייר את סיפורי התנ”ך כמפעל יחידאי. שלושה אלבומים של הדפסי-אבן על-פי סיפורי התנ”ך הוציא לאור בשנות ה 20- ועד למותו המשיך ליצור גרסאות מחודשות של הנושאים שנפרסו בהם ואף הוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה, בעיקר בציורים בגירים צבעוניים. המאפיין המרכזי של כל תמונות התנ”ך של פן הוא שגיבורי המקרא מוצגים בהן כטיפוסים מזרחיים בני זמנו, בלבוש מזרחי ובתפאורה מקומית. החזון הציוני, שעל-פיו עומד העם היהודי לחזור אל כור מחצבתו שבמזרח ו”לחדש ימיו כקדם”, התגלם בשאיפתו של פן להציג לפני אחיו היהודים את ימי הקדם האלה על-פי הדגם היחיד שנראה בעיניו הקרוב ביותר למציאות הארכאולוגית של העת העתיקה: הנוודים המזרחיים של ההווה ויהודי המזרח שנראו לו ולרבים מעמיתיו הקרובים יותר מבחינה גנטית וסוציולוגית לעברים הקדמוניים. ההתכה הזאת של ההווה עם העבר היתה בעיניו מימושו החזותי של החלום הציוני, מן הארה פלאית, חוצה זמנים ומרחבים שמשמעותה: הווה המפרש ומנכיח את העבר, ועבר המעשיר את ההווה ומפיח בו חיים. פן שאב ממראה הבדווים וערביי ארץ-ישראל ומטיפוסי היהודים המזרחיים שראה בחוצות ירושלים את עיקר מקורות ההשראה לתיאור בדמויות, בגדיהן ואורחותיהן. רבקה תוארה כיהודייה בוכארית; אנשי סדום – כבני שבטים בדווים מעבר-הירדן, כפי שאפשר לראות בצילומים מראשית המאה; בלהה וזלפה – כנשים בדוויות עם נזמים באפיהן; ושם, בנו של נוח, תואר כטיפוס גזע, בצדודית, כאילו נגזר מתוך אנציקלופדיה מצוירת כדגם אופייני של בן הגזע השמי, על אפו הגבנוני ושערותיו המקורזלות. גישתו של פן היתה שונה מזו של בן הדור שקדם לו, האמן אפרים משה ליליין, שטיפוסי המקרא שתיאר היו דמויות בנוסח אידאליסטי ונדמו לעתים לאלים יווניים מושלמים. פן, לעומתו, ביקש לתאר אותם כאילו היו אנשי מזרח בשר-ודם. האותנטיות של תיאוריו התבטאה גם בתיאור המנהגים, תנוחות הגוף ומצבים המזוהים כמזרחיים, שהלמו מבחינתו את הסיטואציה המקראית. הואיל ורבים מבני המזרח, כמו הבדווים והערבים בני זמנו, נהגו לשאת נשים בעודן נערות רכות, תוארו ה”אימהות” של המקרא כנערות צעירות מאוד. מן הבחינה הזאת נראה שפן אף הקצין את גישתם של הציירים האוריינטליסטים האירופים, אשר במסגרת ”השגבת” המזרח תיארו את הדמויות בציוריהם כקרובות יותר לטיפוס האדם המערבי, ואף אחד מהם לא בחר לתאר את הנשים המקראיות כילדות שזה עתה הגיעו לפרקן. פן, שתיעד את הפרעות ביהודי מזרח אירופה כעד נוכח, כמו צלם עיתונות, ביקש גם עתה, בארץ ישראל, לתאר את אירועי התנ”ך כאילו היה עד ראייה שלהם. וכך, אף שהדבר היה פרדוקסלי, נתקבלה גישתו על-ידי צופים יהודים-ציונים רבים כפתרון מתבקש וטבעי. לדידם היתה הציונות, כאמור, בחינת שיבת העם אל מקורותיו המזרחיים, ואבל פן גילם את השיבה הזאת ביצירתו. יגאל צלמונה, אבל פן- ציורי התנ”ך ועוד, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003 , עמוד .xvi-xviii