רות שלוס
2013 - 1922

2013 - 1922
מיטת תינוק במעברה, שמן על בד, 96x130 ס”מ, חתום. תערוכה וספרות: רות שלוס, עדות מקומית, משכן לאמנות עין חרוד, ספטמבר 2006, עמ’ 99 (מצולם). ביום קר של ינואר 1953, כשבחיקם בתם הבכורה רעיה בת השנה, יצאה משפחת שלוס-כהן מהקיבוץ, עם חפצים מעטים, בדרכה לחיים חדשים. לכהן, שכל משפחתו הקרובה נספתה בשואה, לא היה למי לפנות – אך הוריה של שלוס בכפר-שמריהו הזמינו את המגורשים לבנות את מעונם החדש בחצר ביתם (...) החיים נצבעו בגוונים פוליטיים. כהן מצא זמן לצאת על אופניו למעברות בסביבה, לא פעם כשהוא מלווה בבתו הקטנה, כדי להפיץ את עיתון המפלגה ולהלהיב את העולים החדשים בבשורת המאבק החברתי העומד בפתח. שלוס יצאה אף היא אל המעברות, אך לא כדי לחלק עיתונים אלא כדי לצייר. מדי יום הגיעה אל המעברות, שהשתרעו על פני שטח נרחב בין כפר שמריהו להרצליה ובאזור נוף-ים, וציירה את גבבת הצריפים והאוהלים, את הילדים המסתובבים בחוץ ואת הנשים המכבסות ועובדות. המעברות הפכו לנושא קבוע בציוריה, ומתוכן צמחו גיבוריה החדשים: לא חברי הקיבוץ השלווה, בתוך בועת חייהם הסגורה – אלא אנשים קשי-יום, החיים בעוני משווע בשולי העיר הגדולה. (...) במחקרה על הריאליזם החברתי בשנות ה 50- הבחינה גילה בלס בין אמני הקיבוץ לבין אמני הריאליזם העירוניים ביחסם לבחירת נושאי הציור: ”ציירי הקיבוץ נטו לתאם את הווי הקיבוץ ברוח אופטימית ולהלל את ערך העבודה. העירוניים, לעומתם, הדגישו את ההיבטים החברתיים הקשים של המציאות הישראלית – שכונות עוני, מעברות, קיפוח ואי צדק חברתי, מאבק מעמדי – והביעו בציוריהם ביקורת חברתית ופוליטית”. כך קרה גם לשלוס: בשנות הקיבוץ חזרה וציירה את סביבתה מתוך אהבה כנה למקום ולנופיו, אך כתושבת כפר-שמריהו לא מצאה בסביבה הקרובה כל עניין והעדיפה להתעלם מסממני הבורגנות ההולכים ומשתלטים על הכפר החקלאי שאליו הגיעו הוריה. מאז שבאה להתגורר בכפר שמריהו, בבית שבו היא מתגוררת עד היום, בחרה שלוס להתנתק מאווירת היומיום במקום ולתאר את המתרחש במרחב מחיה אחר. היא יצאה בעקבות המקופחים – אנשי המעברות, תושבי יפו, הבדואים במדבר, תושבי מחנות הפליטים בשטחים, זקנים בבתי אבות – ולעולם לא חזרה עוד לצייר טבע דומם בין כותלי הבית. (...) כמי שהיתה חברה במפלגה הקומוניסטית הישראלית, נודתה שלוס פעמיים: פעם מהקאנון האמנותי, משום עיסוקה בנושאים חברתיים והתעקשותה לשוב ולהציב לעיני החברה את בעיותיה וחולשותיה, ופעם מהקונצנזוס החברתי, משום שלא הביעה הזדהות מלאה עם העמדה הממלכתית הרשמית. אך גם בתוך קבוצת ההתייחסות שלה – קבוצת הציירים הריאליסטים – היתה שלוס יוצאת דופן: היא היתה האישה היחידה בחבורה של גברים. מבחינתה לא היתה לכך משמעות: השקפותיה השוויוניות והערכים האוניברסליים בהם החזיקה כל חייה לא איפשרו להבדלים מגדריים להכתיב את דרכה. ובכל זאת, העובדה שהיתה אשה בודדה בשדה המחאה החברתית של שנות ה-50 , והעובדה שממקום זה הקפידה תמיד לייצג את דמות האשה נושאת בעול, מעניקות לה, ללא עוררין, מעמד מכונן במתחם הצפוף המאוכלס כיום בזרמים תתי-זרמים של ”אמנות פמיניסטית”. רות שלוס - עדות מקומית, משכן לאמנות עין-חרוד, 2006 , עמ’ 62-68 .