מכירה פומבית 170 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
23.6.18
ישראל
כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 93:
ליליאן קלאפיש
|
|
|
הערכה:
$
12,000 - $16,000
עמלת בית המכירות: 18%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
נ. 1933
נוף עם ירח, 1958 ,
שמן על בד,
89X116 ס”מ,
חתום ומתוארך מאחור.
ספרות ותערוכה: ליליאן קלאפיש, ציורים 1949-2001 , מוזיאון תל אביב לאמנות, איה לוריא, מרץ - יוני 2003 , עמ’ 52 , מס’ 4 (מצולם).
שפת החומר של ליליאן קלאפיש התגבשה על רקע מגמות ההפשטה בפריז של ראשית שנות ה- 50 . ב- 1953 בהיותה בת עשרים, החלה את לימודיה באקדמיה לאמנות רנסון (Ranson) שברובע מונפרנאס, שבה שלט המופשט ללא מצרים. החומריות, המקצב המופשט ומחוות היד נוכחים גם היום בציוריה הפיגורטיביים של קלאפיש, כהד לעבודתם של ציירים כניקולא דה סטאל ( De Stael ), סרז’ פוליאקוף ( Poliakoff ) ופייר סולאז’ (Soulage). התבוננות בציוריה מזמנת, בראש ובראשונה, מפגש חושני בלתי אמצעי עם נוכחות חומרית חזקה. הצבע (דשן או שקוף), המרקם (מעובה או נוזלי) והמיחבר (מעוגן בגריד סדור או מגובב לכאורה)- מייצרים כולם כתב- יד ייחודי. הדגש על הפעולה הציורית ננצר בקפדנות, כערך עצמאי כמעט, במעברים בין הטכניקות השונות (שמן על בד, טמפרה על בד או על נייר, הדפס, עיפרון, פחם וצבעי מים על נייר). סימניה של העשייה הציורית – משיכות המכחול, אופן הנחתם של קווי תיחום, כתמים מנוגבים ומשופשפים – נותרים חשופים על הבד או על הנייר כפי שהם, בלתי מהוקצעים, מעידים על תהליך העבודה ועל מרכיביו, מנציחים את משך העבודה ואת היד שהטביעה אותם. ההתעמקות במרכיבי הציור (מיחבר, צבע, מרקם) נוגעת בהתדיינות עם גבולות המדיום עצמו ומבססת עמדה כלפי ערכי הייצוג. במרחב זה של ערכים חומריים וצורניים מסתמנת גם נוכחותו החוזרת של נראטיב סמוי, המסופר בשפה משל עצמו. ציוריה של קלאפיש משלבים מאפיינים של שפת הציור הפיגורטיבי ושל שפת הציור המופשט. המעבר מציור פיגורטיבי בתקופת נעוריה אל המופשט (ששיקף את המגמות השליטות בפריז של שנות ה- 50 ), והתווייתו של נתיב החזרה אל הציור הפיגורטיבי בסוף שנות ה-60 – מעידים על מסלול של חיפוש ובדיקה עצמית. מצב זה של ”בין לבין” מפעיל אצל הצופה, לפחות במפגש הראשוני עם הציורים, מנגנון קריאה המקדים את זיהוי המרכיבים לפיענוח משמעותם. קלאפיש מחליפה את התיאור הפיגורטיבי הפרטני והמדויק בגיבוש של תבניות תיאור כלליות יותר. היא נוהגת טשטוש מכוון, תוך ויתור על המסוימות הייחודית של המרכיבים המצוירים (...)
ציורה מאז 1968 הוא ”פיגורטיבי”, ובשנים האחרונות פיגורטיבי במפורש. אלא שצמידות זו למציאות נתונה אינה משנה את העובדה שכליה האמנותיים של הציירת משתייכים לרפרטואר האפשרויות הפלסטיות של הציור המופשט, ויותר מתיאור החלל, הנפח ומשחקי האור-צל, חשובה לאמנית הבעת המשטח של הבד והאיכות של הנחות הצבע. המשטח מודגש בעזרת הנחות הצבע (האמנית משתמשת בצבעי אדמה עמומים ואינה בונה את ציוריה על ניגודי צבעים משלימים – עובדה המונעת כשלעצמה אשליית חלל עמוק). הצבע מונח ”א-לה פרימה”, בשכבה עבה בדרך כלל, ללא שימוש בגלזורות, והעיבוד של קטעים חשובים בסכין רחב מעניקים לצבע נוכחות פיזית, שאינה מניחה לצופה לשכוח את המישור הראשון של התמונה- שהוא שטח פני הבד. קלאפיש אינה גודרת ותוחמת ”פיגורטיבי” ו”מופשט”, ובכך היא מדגימה הלכה למעשה אפשרויות פירוש שונות של הנראה, בתפיסה שיש בה משום הטלת ספק באובייקטיביות של הקליטה החושית – מצב שבו הוודאות היחידה היא חוסר הוודאות.
ליליאן קלאפיש ציורים 1949-2001 , בעריכת איה לוריא, מוזיאון ת”א לאמנות, 2003 , עמ’ 13-15 .
| נוף עם ירח, 1958 , שמן על בד, 89X116 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. ספרות ותערוכה: ליליאן קלאפיש, ציורים 1949-2001 , מוזיאון תל אביב לאמנות, איה לוריא, מרץ - יוני 2003 , עמ’ 52 , מס’ 4 (מצולם). שפת החומר של ליליאן קלאפיש התגבשה על רקע מגמות ההפשטה בפריז של ראשית שנות ה- 50 . ב- 1953 בהיותה בת עשרים, החלה את לימודיה באקדמיה לאמנות רנסון (Ranson) שברובע מונפרנאס, שבה שלט המופשט ללא מצרים. החומריות, המקצב המופשט ומחוות היד נוכחים גם היום בציוריה הפיגורטיביים של קלאפיש, כהד לעבודתם של ציירים כניקולא דה סטאל ( De Stael ), סרז’ פוליאקוף ( Poliakoff ) ופייר סולאז’ (Soulage). התבוננות בציוריה מזמנת, בראש ובראשונה, מפגש חושני בלתי אמצעי עם נוכחות חומרית חזקה. הצבע (דשן או שקוף), המרקם (מעובה או נוזלי) והמיחבר (מעוגן בגריד סדור או מגובב לכאורה)- מייצרים כולם כתב- יד ייחודי. הדגש על הפעולה הציורית ננצר בקפדנות, כערך עצמאי כמעט, במעברים בין הטכניקות השונות (שמן על בד, טמפרה על בד או על נייר, הדפס, עיפרון, פחם וצבעי מים על נייר). סימניה של העשייה הציורית – משיכות המכחול, אופן הנחתם של קווי תיחום, כתמים מנוגבים ומשופשפים – נותרים חשופים על הבד או על הנייר כפי שהם, בלתי מהוקצעים, מעידים על תהליך העבודה ועל מרכיביו, מנציחים את משך העבודה ואת היד שהטביעה אותם. ההתעמקות במרכיבי הציור (מיחבר, צבע, מרקם) נוגעת בהתדיינות עם גבולות המדיום עצמו ומבססת עמדה כלפי ערכי הייצוג. במרחב זה של ערכים חומריים וצורניים מסתמנת גם נוכחותו החוזרת של נראטיב סמוי, המסופר בשפה משל עצמו. ציוריה של קלאפיש משלבים מאפיינים של שפת הציור הפיגורטיבי ושל שפת הציור המופשט. המעבר מציור פיגורטיבי בתקופת נעוריה אל המופשט (ששיקף את המגמות השליטות בפריז של שנות ה- 50 ), והתווייתו של נתיב החזרה אל הציור הפיגורטיבי בסוף שנות ה-60 – מעידים על מסלול של חיפוש ובדיקה עצמית. מצב זה של ”בין לבין” מפעיל אצל הצופה, לפחות במפגש הראשוני עם הציורים, מנגנון קריאה המקדים את זיהוי המרכיבים לפיענוח משמעותם. קלאפיש מחליפה את התיאור הפיגורטיבי הפרטני והמדויק בגיבוש של תבניות תיאור כלליות יותר. היא נוהגת טשטוש מכוון, תוך ויתור על המסוימות הייחודית של המרכיבים המצוירים (...) ציורה מאז 1968 הוא ”פיגורטיבי”, ובשנים האחרונות פיגורטיבי במפורש. אלא שצמידות זו למציאות נתונה אינה משנה את העובדה שכליה האמנותיים של הציירת משתייכים לרפרטואר האפשרויות הפלסטיות של הציור המופשט, ויותר מתיאור החלל, הנפח ומשחקי האור-צל, חשובה לאמנית הבעת המשטח של הבד והאיכות של הנחות הצבע. המשטח מודגש בעזרת הנחות הצבע (האמנית משתמשת בצבעי אדמה עמומים ואינה בונה את ציוריה על ניגודי צבעים משלימים – עובדה המונעת כשלעצמה אשליית חלל עמוק). הצבע מונח ”א-לה פרימה”, בשכבה עבה בדרך כלל, ללא שימוש בגלזורות, והעיבוד של קטעים חשובים בסכין רחב מעניקים לצבע נוכחות פיזית, שאינה מניחה לצופה לשכוח את המישור הראשון של התמונה- שהוא שטח פני הבד. קלאפיש אינה גודרת ותוחמת ”פיגורטיבי” ו”מופשט”, ובכך היא מדגימה הלכה למעשה אפשרויות פירוש שונות של הנראה, בתפיסה שיש בה משום הטלת ספק באובייקטיביות של הקליטה החושית – מצב שבו הוודאות היחידה היא חוסר הוודאות. ליליאן קלאפיש ציורים 1949-2001 , בעריכת איה לוריא, מוזיאון ת”א לאמנות, 2003 , עמ’ 13-15 . |
