מכירה פומבית 170 חלק א' אמנות ישראלית ובינלאומית
23.6.18
ישראל
 כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח
המכירה הסתיימה

פריט 60:

יוסף זריצקי
1985 - 1891

לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא 
נמכר ב: $3,000
הערכה:
$ 5,000 - $7,000
עמלת בית המכירות: 18%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד

1985 - 1891
דו צדדי: טבריה, 1924 ,
אקוורל על נייר,
41X43 ס”מ,
חתום ומתוארך.

מקור: אוסף גבי ועמי בראון.

ספרות ותערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין-חרוד, אוקטובר 2009 - אפריל 2010 , עמ’ 370 (מצולם).


ב-1924, זמן קצר לאחר הגיעו ארצה והתיישבותו בירושלים עם רעייתו ובתו, יצא יוסף זריצקי למסע אל עבר הגליל, שלאורכו צייר אקוורלים נפלאים בחיפה, בטבריה ובצפת. היה זה מסע היכרות ראשון שלו עם נופי הארץ ואורה, שכמותם לא ידע זריצקי באוקראינה ובבסרביה, שמהם הגיע. למראה נופי צפת, אשר יפים מהם לא נוצרו אצלנו מעולם ואשר טבולים ברוחניות ושגב נדירים (עם נקיטה אמיצה במשיחות שחורות עזות), הגיב ד”ר קאלאבארי, מנהל גימנסיה בירושלים, באומרו: ”זריצקי, גוי שבגוי; אתה לא יודע שום דבר עברית; אין לך ידיעה מילדות; אתה לא יודע איפה שאתה נמצא; אין לך שום מושג על ההיסטוריה ועל העבר. אז איך אתה הרחת איפה נולדה הקבלה?!”(1).

זכרו את התגובה הזאת לקראת המשך דברינו.

עם הגיעו לפלסתינה, נשא הצייר בן ה- 32 (יליד 1891) באמתחתו אקוורלים ספורים מאד (את השאר הותיר בקייב, אצל אחיו, ואלה אבדו), מרביתם מייצגים את דמות רעייתו, סוניה, ומוכיחים, במגעי המכחול הפסיפסיים-שקופים, בהשטחה ובפיוטיות הרבה הקורנת אור פנימי, את השפעתו הרבה של הסימבוליסטן האוקראיני הנודע, מיכאיל ורובל. עד כאן הדברים ידועים.

פחות ידוע, שעל גב אחד האקוורלים שצייר ב- 1918 בקאלאראש שבבסרביה, רשם זריצקי באוקראינית בכתב-ידו, מספר שורות, שנראו לי שיר, עד שהבנתי שמדובר בהקדשה היתולית-למחצה לזוגתו:

”במדינות מתורבתות

הבעל הוא ראש המשפחה

אך אלו הן לבטח מילים ריקות

שהרי האישה – זו נטולת התקווה –

היא שמנהיגה את הבית

לפי יעדיה ולפי רצונה.”

לא למדנו דבר על אמנותו של זריצקי מהשורות הללו, שנחתמו ב- 5 ביוני 1918. לעומת זאת, מאד התרגשתי לגלות על גב אקוורל של נוף טבריה, שזריצקי צייר במסעו הנ”ל ב-1924 ואשר הסתתר כל השנים באוסף עמי בראון ז”ל, שיר של ממש, רשום באוקראינית בעיפרון ואשר חושף טפח בר-משמעות מרוחו של האמן. מאחר שאיני קורא רוסית/אוקראינית, הסתובבתי בין בתי-ממכר ירושלמיים בתקווה למצוא דובר(ת) אוקראינית לצורך תרגום השיר. וכמו נעלמו להם כל עולי חבר-העמים מירושלים. עד שגאל אותי אריק קילמניק, מנהל סדנת הדפס ירושלים, ששלח את הטקסט למרינה אנדרייב, וזו תרגמה תרגום חופשי את כתב-הסתרים (ככל שהצליחה לפענח מתחת לכתמי המכחול). הנהו, בעריכתי:

”כה מפורקים

אך עדיין בלתי סבירים

לא הגיוני

התברר

כיצד להתחיל

לכל התחלה אין צורה

אמנות יהודית

גם אם הייתה לי התחלה מאז שאני אומר

מעל אין שום

דפוסים (…)

האמנים המייצגים את האמנות היהודית

אין די בזה בכדי להתחיל מדינה ענייה מאד

תרבותית (…)

אם הנוף נדוש

מואר על ידי שמש

אמנים

(…)”

 אין לי דרך לבדוק את טיב התרגום הזה, המדלג על מספר שורות ומילים בלתי ברורות ומותיר אותנו עם טקסט סתום למדי. ובכל זאת, מהכתוב אני לומד לא מעט:

זריצקי של 1924 ניצב משתאה מול ההרים והשמים העוטפים את אגם הכינרת. הוא, שכבר ראה בחייו אי אלה הרים ואגמים, עומד מול מכלול חזותי שנראה לו ”מפורק”, ”בלתי סביר” ו”בלתי הגיוני”. זריצקי חווה את הנוף החדש כבלתי רציונאלי. כיצד יתמודד עם הנוף הזה? מהיכן יתחיל? זריצקי אומר: ”לכל התחלה אין צורה”, והוא מזהה את ההבחנה הזו עם ”אמנות יהודית”. נקודת המוצא היא, אם כן, אל-צורנית, כלומר מופשטת לחלוטין. מעין מונותיאיזם של ציור. די מדהים לגלות את זריצקי של 1924 מהרהר הרהורים על אמנות יהודית. אך, עובדה.

אין שום דפוסי-על, תבניות ראשוניות, כותב זריצקי. אין מנוס אלא להתחיל בבלתי מוגדר, בבלתי מובנה. האם יצליחו אמני הארץ להתמודד עם האתגר שמציב הנוף שטוף-השמש הזה? ימי עלייה שלישית: זריצקי מוצא סביבו תרבות ענייה, כך הוא כותב. להודות על האמת, הוא ומשפחתו התכוונו להגיע דרך פלסטינה לפאריז, מעוז האמנים היהודיים ממזרח אירופה, הללו שיכוננו את ”האסכולה היהודית של פאריז”. וזריצקי של 1924, המתלבט מול נופי הגליל המותכים באור העז, זריצקי זה חושב על אמנות יהודית במונחי אמנות מופשטת. כפי שהכיר מהאוונגרד הרוסי והאוקראיני, שלא אחד ולא שניים מחבריו היו יהודים. אנחנו יודעים: זריצקי יישאר בארץ (ומעניין: בביקורו בפאריס ב- 1927 הוא יתעלם מהאמנים היהודיים האקספרסיוניסטיים, ולעומת זאת, יתרשם מאד מציורי מאטיס ובונאר).

שירו המסתתר של זריצקי (אשר עוד אמשיך ואטרח על תרגומו המדויק) מגלה לנו, עד כמה נשא האמן בתוכו את גרעין ההפשטה, הגם שעודנו פיגורטיבי. ויותר מכל, השיר מגלה לנו זריצקי שלא הכרנו: מי שמושג האמנות היהודית בתודעתו, אך לא בבחינת אמנות של ייצוג יהודים בטלית ובתפילין, אלא בבחינת אמנות המבטאת את הטרנסצנדנטלי הערטילאי, את האלוהי. ”על הרוחני באמנות”, קרא לזה קנדינסקי ב-1912.

(1) מרדכי עומר, "יוסף זריצקי", מסדה, תל אביב, 1987, עמ' 48.

גדעון עפרת, מתוך האתר ”המחסן של גדעון עפרת” יוני 2018.


לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא