מכירה פומבית 168 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
20.1.18
ישראל
כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 38:
נחום גוטמן
|
|
|
נמכר ב: $85,000
מחיר פתיחה:
$
75,000
הערכה:
$100,000 - $150,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1980 - 1898
אוכל האבטיח, 1960 בקירוב,
שמן על בד, 65X100 ס”מ,
חתום.
מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.
מקור: אוסף ז’נט טוקטלי (לבית יגלום).
יפו מעולם לא נראתה כך, ולא אלה היו צבעיה מעולם. לבטח לא במחצית שנות ה- 60 , שעה שגוטמן צייר את מוכר הירקות היפואי יושב ליד חמורו ונוגס מלוא-פיו בפלח אבטיח עסיסי. הנושא היה כה חביב עליו, עד כי ציירו בגרסה קודמת בציור-שמן (מ- 1960). בגואש מוקדם אף יותר מ- 1957 , ואף בפסל מאוחר יותר (חימר, 1968). באותה עת של 1960 בקירוב, יפו הרוסה למדי, חורבותיה נראות לעין משכונת מנשייה ועד ל”שטח הגדול”, שהיה למתחם פשע וזנות (ותחילתו של בידור ישראלי – מ”החמאם” ועד למועדוני ”כליף” ו”אריאנה”). האמת, גם במחצית שנות ה- 20 , כאשר גוטמן צייר את ערביי ”רועה העזים הערבי”, ”מנוחה שדה”, ”מאלמת האלומות” וכו’ – גם אז לא נראתה יפו כפי שצוירה על בדי הצייר. כי, מאז ועד אחרית ימיו ( 1980 ), גוטמן בדה יפו של פנטזיה, יפו ארוטית (שבטבור פרדסיה טובלת ערבייה עירומה), יפו נשגבה (זו שהפלאחיות העובדות בשדותיה נדמות לאלילות), יפו ססגונית (שסוסיה צבעוניים וכרכרותיה נושאות ערביות רעולות), יפו אגדתית (שציפור-פלאים בענפי גניה) וכו’. עתה ב- 1960 בקירוב, כשהצייר בשנות השישים לחייו, הוא מתרפק ועורג ליפו של גן-עדן, יפו של שמחה בתוכן ובצורה, יפו של מתיקות עסיסית (האבטיח) וערבים שמנמנים וחביבים. איננו מתפלאים אפוא לגלות, שאת דמותו של הערבי האוכל אבטיח אימץ גוטמן מצילום של מיכה בר-עם, שפורסם על שער ”דבר-השבוע” וייצג... בדואי זקן יושב לו אי-שם במדבר ונוגס באבטיח. גוטמן, שקיבל מהצלם את זכות העיבוד, נטל את הדימוי המרכזי, אך עיצבו בדרך שונה ביותר, תוך שהפך את הבדואי מהנגב לרוכל ערבי מיפו. הציור הנוכחי מתמקד במרכז הציור הקודם מ- 1960 , שהיה אופקי וארוך ( 158.5X52.5 ס”מ): עתה, גוטמן בחר לצייר רק את אוכל האבטיח וחמורו (וצמד אבטיחים סמוכים), תוך שהשמיט חלק ניכר מהארגזים, הירקות וכו’ שצוירו משני עברי הערבי. דברים שכתב אהוד בן-עזר על ציוריו המאוחרים של גוטמן נכונים גם לציור הנוכחי, לבטח על שני עברי הערבי: ”התמונות דומות כדו- ממדיות – מעין מרבד צבעוני, שטוח, שבו ’עונים’ משטחי הגוונים השונים אלה לאלה, זה מעל זה וזה לצד זה, ללא שימוש בעומק פרספקטיבי (...), אלא ב’פירוקם’ של האלמנטים השונים (...) ו’הרכבתם’ מחדש, בפחיסותם, בהתאם למערך אורנמנטלי פנימי ובהתאם להקשר העלילה המסופרת בהם.” (אהוד בן-עזר, ”נחום גוטמן”, מסדה, תל אביב, 1984 , עמ’ 104). בשלב זה של יצירתו, גוטמן הוא פוביסט עליז, קולוריסט ססגוני, שנוקט בוורודים, כחולים, ירוקים ואדומים במטרה לברוא ציור, האומר ”הן” לשמחת-חיים ים- תיכונית, לה השתוקק האמן כל חייו. ציור יותר גוטמני מזה לא תמצאו.
גדעון עפרת
| אוכל האבטיח, 1960 בקירוב, שמן על בד, 65X100 ס”מ, חתום. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן. מקור: אוסף ז’נט טוקטלי (לבית יגלום). יפו מעולם לא נראתה כך, ולא אלה היו צבעיה מעולם. לבטח לא במחצית שנות ה- 60 , שעה שגוטמן צייר את מוכר הירקות היפואי יושב ליד חמורו ונוגס מלוא-פיו בפלח אבטיח עסיסי. הנושא היה כה חביב עליו, עד כי ציירו בגרסה קודמת בציור-שמן (מ- 1960). בגואש מוקדם אף יותר מ- 1957 , ואף בפסל מאוחר יותר (חימר, 1968). באותה עת של 1960 בקירוב, יפו הרוסה למדי, חורבותיה נראות לעין משכונת מנשייה ועד ל”שטח הגדול”, שהיה למתחם פשע וזנות (ותחילתו של בידור ישראלי – מ”החמאם” ועד למועדוני ”כליף” ו”אריאנה”). האמת, גם במחצית שנות ה- 20 , כאשר גוטמן צייר את ערביי ”רועה העזים הערבי”, ”מנוחה שדה”, ”מאלמת האלומות” וכו’ – גם אז לא נראתה יפו כפי שצוירה על בדי הצייר. כי, מאז ועד אחרית ימיו ( 1980 ), גוטמן בדה יפו של פנטזיה, יפו ארוטית (שבטבור פרדסיה טובלת ערבייה עירומה), יפו נשגבה (זו שהפלאחיות העובדות בשדותיה נדמות לאלילות), יפו ססגונית (שסוסיה צבעוניים וכרכרותיה נושאות ערביות רעולות), יפו אגדתית (שציפור-פלאים בענפי גניה) וכו’. עתה ב- 1960 בקירוב, כשהצייר בשנות השישים לחייו, הוא מתרפק ועורג ליפו של גן-עדן, יפו של שמחה בתוכן ובצורה, יפו של מתיקות עסיסית (האבטיח) וערבים שמנמנים וחביבים. איננו מתפלאים אפוא לגלות, שאת דמותו של הערבי האוכל אבטיח אימץ גוטמן מצילום של מיכה בר-עם, שפורסם על שער ”דבר-השבוע” וייצג... בדואי זקן יושב לו אי-שם במדבר ונוגס באבטיח. גוטמן, שקיבל מהצלם את זכות העיבוד, נטל את הדימוי המרכזי, אך עיצבו בדרך שונה ביותר, תוך שהפך את הבדואי מהנגב לרוכל ערבי מיפו. הציור הנוכחי מתמקד במרכז הציור הקודם מ- 1960 , שהיה אופקי וארוך ( 158.5X52.5 ס”מ): עתה, גוטמן בחר לצייר רק את אוכל האבטיח וחמורו (וצמד אבטיחים סמוכים), תוך שהשמיט חלק ניכר מהארגזים, הירקות וכו’ שצוירו משני עברי הערבי. דברים שכתב אהוד בן-עזר על ציוריו המאוחרים של גוטמן נכונים גם לציור הנוכחי, לבטח על שני עברי הערבי: ”התמונות דומות כדו- ממדיות – מעין מרבד צבעוני, שטוח, שבו ’עונים’ משטחי הגוונים השונים אלה לאלה, זה מעל זה וזה לצד זה, ללא שימוש בעומק פרספקטיבי (...), אלא ב’פירוקם’ של האלמנטים השונים (...) ו’הרכבתם’ מחדש, בפחיסותם, בהתאם למערך אורנמנטלי פנימי ובהתאם להקשר העלילה המסופרת בהם.” (אהוד בן-עזר, ”נחום גוטמן”, מסדה, תל אביב, 1984 , עמ’ 104). בשלב זה של יצירתו, גוטמן הוא פוביסט עליז, קולוריסט ססגוני, שנוקט בוורודים, כחולים, ירוקים ואדומים במטרה לברוא ציור, האומר ”הן” לשמחת-חיים ים- תיכונית, לה השתוקק האמן כל חייו. ציור יותר גוטמני מזה לא תמצאו. גדעון עפרת |
