יגאל תומרקין - נ. 1933
ללא כותרת, 1991

ללא כותרת, 1991
קולאז' וטכניקה מעורבת על נייר, 75X105 ס"מ, חתום ומתוארך.
הערה קטנה על ציור גיתה בבוכנוואלד, 1991/ גדעון עפרת הציור הזה של יגאל תומרקין תפס את עיני מהרגע שראיתיו לראשונה בקטלוג המכירה הפומבית מס' 27 של "מונטיפיורי" (פריט מס' 34). האם הייתה זו דמותו של המשורר הגרמני הנערץ, גיתה, היושב מול אסיר "מוזלמני" בכותונת-פסים בסמוך לגדר תייל, ומימינו את חפירה וצלב-קבר? או, שמא היה זה הטקסט החידתי בגרמנית, שתומרקין רשם למרגלות ציורו ואשר במאמץ רב הצלחתי לתרגמו ל"גיתה טומן (שותל?) אלון עם חרבות ויהלומים בבוכנוואלד"? כך או כך, אותגרתי מאד על ידי הציור הזה והתמסרתי לפענוחו. אפשר, שאות-הצלב הגרמני, התלוי על סרט ועליו המילים בגרמנית – Jedem das Seine , שאותו רשם תומרקין משמאל לדמות גיתה היושב, אפשר שהוא קידם את מעשה הפיצוח, שכן אלו הן בדיוק מילות שלט השער של מחנה הריכוז בוכנוואלד, ופירושן החופשי הוא – כל אדם מקבל מה שהוא ראוי לו. בוכנוואלד, מחנה הריכוז הידוע לשמצה שליד ויימר. ויימר של גיתה ושילר. במקור, אמור היה המחנה להיקרא "מחנה ריכוז אטרסברג", על שם יער אטרסברג, יער עצי אשור (אלונים), מקום המוכר היטב בתרבות גרמניה כאתר בו נהג יוהן גיתה להלך בין עצי האלון, קרוב לביתה של שרלוטה פון שטיין, אהובתו, ובו, תחת עץ אלון מסוים – כך המסורת – חיבר את שני "שירי לילה של משוטט" (ויש אומרים, שכאן גם כתב את סצנת "ליל-ואלפורגיס", ליל המכשפות מתוך "פאוסט" שלו). העץ, "אלון-גיתה" נשאר עומד בטבור מחנה הריכוז (לאחר שיער אטרסברג נכרת ב- 1937 על מנת לפָנות מקום למחנה) ואף הפך סמל לגורלה של גרמניה: כל עוד העץ יעמוד – גרמניה תיכּון! אלא, שלא העץ ולא גרמניה הנאצית עמדו, אף כי לא בטרם שימש עץ האלון כגרדום לתליית אסירי המחנה ולעינויים: באוגוסט 1944 הופצץ מחנה בוכנוואלד על ידי בנות-הברית והעץ קרס. במקומו נותר רק שריד בסיס-הגזע ולידו שלט האומר: "אלון-גיתה". מה לו ליגאל תומרקין לצייר את גיתה עם עץ האלון (המוקטן כשתיל) בידו בלב מחנה בוכנוואלד? אנו, שכבר פגשנו את הידרשויותיו של תומרקין ל"שר-היער" של גיתה (ראו ב"המחסן" הנוכחי המאמר – "על עבודה אחת של יגאל תומרקין"), אותו שיר מצמרר על המוות האורב ביער ליטול את נפש הבן הרוכב עם אביו, מבינים את פשר עיסוקו החוזר של תומרקין במשורר ובהוגה הגרמני, בבחינת הקוטב הרוחני, הניגודי והאולטימטיבי, לזוועה הגרמנית. בהתאם, כשתומרקין מחבר את גיתה עם הרייך השלישי הוא עושה כמעשהו של אנסלם קיפר, שחיבר את גדולי הרוח הגרמניים עם "היער השחור" והשואה. אך, הפעם, דומה של"שירי לילה של משוטט" נלווה ערך מוסף להבנת הציור. כי אלה הם שירים העורגים לשלווה ("רדי, שלווה/ בואי, הה, בואי ללבי!"), כמהים לשקט ומנוחה ("הציפורים בחורש שוקטות/ אך הַמְתן, בקרוב/ תנוח אף אתה."). הסתירה הנוראה בין הרומנטיקה של שלוות היער לבין האסונות שהתרחשו כאן במלחמת העולם השנייה – הסתירה הזו מטלטלת את הנשמה. אך, מה פשר החרבות והיהלומים שמציין תומרקין בציורו? התשובה מחזירה אותנו לאות הצלב הגרמני הרשום משמאל לדמות גיתה. שכן, זהו צלב האבירים עם עלי האלון, החרבות והיהלומים, ביסודו אותו צלב אבירים של צלב הברזל, אות הכבוד העליון שעוצב בגרמניה הנאצית בספטמבר 1941 ואשר הוענק 27 פעם במהלך מלחמת העולם השנייה. עתה, בציורו של יגאל תומרקין, דומה שהמוזלמן היחף והקרח בא אל גיתה (החובש מגבעת מפוארת), האוחז בשתיל עץ-האלון, וכמו ביקש להעניק למשורר הדגול את צלב החרבות והיהלומים (הנראים עתה בבירור מתחת לשתי החרבות המוצלבות ומעל לצלב התלוי על הסרט). וכאילו שמענו את יגאל תומרקין אומר: הרי לך, גרמניה, ההומאניות הנעלה של גיתה!; הרי לך, גרמניה, פסגת התרבות הרומנטית/וההשכלתית (על כל ערכיה הפוסט-קאנטיים והשילריים הגבוהים)… מתוך: גדעון עפרת, המחסן של גדעון עפרת - ארכיון טקסטים, https://gideonofrat.wordpress.com ,

אודות האמן:

פסל וצייר, תיאורטיקן, ומעצב תפאורות. נולד בדרזדן, גרמניה, 1933. עלה לישראל 1935. יגאל תומרקין שהה בשנות החמישים בברלין המזרחית, באמסטרדם ופאריס. שם הושפעה מעבודת מתכת של חוליו גונסלס עם שובו ארצה בשנת 1961 היה למאיץ חשוב ביותר הליך ההינתקות מן המונופול הכריזמטי של המופשט הלירי באמנות הישראלית. השתתף וייצג את ישראל בביאנלה של ונציה, 1964, ושל סאו פאולו, 1967. תומרקין יצר אז אסמבלז'ים של עצמים מן המציאות, בדרך כלל בהקשרים אקספרסיוניסטיים אלימים למדי, ובתוספת הנחות צבע "לא ליריות". השפעת האפשרות הזאת "לעשות אחרת" הייתה גדולה על אמנים ישראליים צעירים ממנו. השערוריות שעוררו יצירותיו, כגון המכנסיים הישנים שהדביק באחד מציוריו, הגדילו את הכריזמה שלו כאמן. בפסליו החל מאמצע שנות השבעים (הוצג ב-1978 במוזיאון ישראל) הגדיר יגאל תומרקין תחום יצירה המשקף את הסתירה הפנימית של האדם הישראלי: שייכותו לתרבות המערבית מזה ושאיפת האינטגרציה למקום שבו הוא חי מזה. יצירתו הפיסולית מבקשת ליצור סביבה השואפת לסמליות והמבוססת על צירוף של "חומרים מן החיים" - אדמה, אבני לקט, נאדות מים בדווים, סרטי בד צבעוניים מן הסוג שיהודים ומוסלמים במזרח קושרים לעצים קדושים - עם צורות וחומרים הקשורים לתעשייה המודרנית, כגון מתכת, זכוכית, צורות הנדסיות. יצירה זו מקדמת בייחוד מסר אחד: חשיבות האינטגרציה למכלול פוליטי, תרבותי, אקולוגי, כתנאי להישרדות. לימודים 1954 לימודים עם רודי להמן, עין הוד 1955 לימודים עם ברטולט ברכט, ברלינר אנסמבל, ברלין 1955-57 היה עוזר של קרל וון אפן