תגלית היסטורית: מכתבם הנורא של רבני ירושלים נגד הראי"ה קוק

תגלית היסטורית: מכתבם הנורא של רבני ירושלים נגד הראי"ה קוק

"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ" (קידושין, דף ל:)

מכתב רשמי ראשון של בית-הדין של 'עדה החרדית' בירושלים, עם ביקורת חריפה ביותר כנגד רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שהתמנה זה עתה כרבה של ירושלים. המכתב נשלח אל 'מנהיג הדור' רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בווילנא, כולו בכתב יד ובחתימת קדשם וחותמותיהם של ענקי ירושלים:

בראשם מרא דארעא דישראל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד (חתימה וחותמת),

הגאון האדיר רבי יצחק ירוחם דיסקין בנו של ה'שרף מבריסק' (חתימה וחותמת),

והגאונים דייני הבד"צ: רבי משה נחום וולנשטיין, רבי מרדכי ליב רובין, ורבי יצחק פרנקל, עם חותמת הבד"צ. ירושלים, אלול תר"פ [1920].

מכתב היסטורי מזעזע.

מינוי הראי"ה קוק לרבה של ירושלים, גרם לגל אדיר של מחאות וגינויים, וזו אחת מהפרשיות המזעזעות ביישוב הישן. באיגרת זו הנחשפת כאן לראשונה, אנו נוכחים לראות שרבני 'עדה החרדית', כבר בשלבים הראשונים של הפולמוס, פנו לרבי חיים עוזר מווילנא והציגו לפניו את הקטעים מספריו של הרב קוק שבעיניהם: "אסור לשומעם וכל שכן לכותבם ולהדפיסם", אחרי שהם מצטטים כמה קטעים 'מסוכנים', הם מגלגלים את השאלה לרבה של ווילנא, שהוא יכריע מה דינם של הספרים, "האם כ'ספרי קוסמים', ואסור לעיין ולסמוך על כל הבליו וחלומותיו".

לפנינו מכתב נדיר בחריפותו שנכתב על ידי גדולי הרבנים כנגד רב בישראל. המכתב מלא בביטויים חריפים שקשה לחזור עליהם, בפרט בחלוף כל כך הרבה שנים. אך הוא מראה עד כמה חששו גדולי ישראל, במבט צופה פני עתיד, מדרכו המחודשת של הרב קוק והשפעתה על הדרך המסורה מדורי דורות - זו ששמרה על עם ישראל לאורך אלפי שנות גלותו.

[2] עמ', 28X21 ס"מ.

מצב טוב מאוד. סימני קיפול. 

להלן הרקע לכתיבת המכתב שלפנינו, מאת ההיסטוריון הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינר'ס':

ייסוד וועד העיר

לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו להתגבש בירושלים מחנות: חוג 'היישוב החדש', משכילים וחילונים, שבלטו בעיקר בתחומי הרפואה, החינוך, המסחר ועוד. עקב מאורעות המלחמה וניתוקו של 'היישוב הישן' ממקורותיו הכספיים, דבר שהביא להתמוטטות המוסדות החרדים, הלכו חוגים אלו ותפסו מקום מרכזי גם בהנהגתה של העירו בשליטה על כספי הסיוע שהגיעו אליה ממקורות שונים. בדרך זו הלך ה'יישוב החדש' ותפס מקום מרכזי במאבקי הכוחות בעיר. במהלך המלחמה רקם חוג 'היישוב החדש' קשרים עם המוסדות הציוניים המרכזיים בארץ.

תיכף עם שחרור הארץ מהתורכים ועם השלטון הבריטי שזה עתה כבש את הארץ, פעלה המנהיגות הציונית רבות להקים בירושלים גוף פוליטי אחד לכלל יהודי העיר – אשכנזים כספרדים, בני היישוב החדש וגם הישן, ולדעתם היה זה מן ההכרח שמול השלטון הבריטי תתייצב הנהגה מקומית מאוחדת המייצגת את יהודי העיר והאוהדת את הרעיון הציוני, ושהיא תהיה זו שתטפל במתן שירותים חיוניים לקהילה היהודית שלא ניתנו ע"י העירייה.

מאידך, מוסדות היישוב הישן שותקו לחלוטין. הספקת אמצעי המחיה נותקה. בין הכוללים שררה מחלוקת, והכול קרס.

ימים בודדים אחרי הכיבוש הבריטי התאספו רוב יהודי העיר, עם רעיון לגבש מדיניות לקראת כינון גוף פוליטי למען הקהילה היהודית בעיר. בחודש ניסן תרע"ח נערכו בחירות, ובחרו בקבוצה של עסקנים שייצגו את הקהילה, וכינו את הגוף בשם 'ועד העיר ליהודי ירושלים', כשרובם אינם מבני היישוב הישן.

במהלך השנה הראשונה לקיומו התנהלו בוועד העיר כמה דיונים עקרוניים באשר לדרכי הבחירה, המבנה הפנימי והיקף הסמכויות שך הוועד, ובסופם נתקבלה שורת החלטות: וועד העיר ייבחר אחת לארבע שנים, וזכות בחירה תינתן לכל יהודי שגילו למעלה מעשרים והמתגורר בירושלים לא פחות משנה.

עמדת היישוב הישן:

במקביל להקמת וועד העיר, התאספו רבני פרנסי היישוב הישן בבית 'וועד הכללי', והוחלט להקים גוף, מקביל 'ועד העיר לקהלות האשכנזים', וכגוף הקודם, נבחר ועד מכין, והוסכם על בחירות של נציגים מכל עדות האשכנזים בעיר. בחודש אייר תרע"ח התקיימו הבחירות, ובר"ח ניסן נערכה האסיפה הראשונה בה נבחר ר' יעקב משה חרל"פ ליו"ר ור' ראובן שלמה יונגרייז לסגנו.

ברם בד בבד שיתפו פעולה עם 'הוועד העיר', אולם הקשר נמשך כשנה. כעבור שנה נותק הקשר, ובעיקר על רקע החלטת האסיפה המכוננת השלישית של 'וועד העיר' בחודש שבט תרע"ט על מתן זכות לנשים לבחור ולהיבחר למוסדות ההנהגה העצמית של היישוב, וכן בעקבות התגברות הפעילות הציונית בארץ בכלל ובירושלים בפרט. לאור ההתרחקות נבחרו בחודש ניסן תרע"ט הרבנים דיסקין וזוננפלד לנשיאי 'וועד העיר האשכנזי'. ובחודש אלול הדפיסו 'תקנות ועד העיר לקהלות האשכנזים'.

מוסד הרבנות:

תיכף עם סיום המלחמה, התעורר הצורך הדחוף במינוי רב לירושלים. בינתיים נוסד ועד רבנים משותף לאשכנזים ולספרדים, כשר' יצחק ירוחם דיסקין נבחר לנשיא הכבוד לוועד; רבי חיים אלישר – יו"ר; רבי צבי פסח פרנק – סגן נשיא; ורבי יוסף חיים זוננפלד – גזבר. ברם הוועד לא החזיק מעמד זמן רב, וירושלים נשארה ללא סמכות רבנית עליונה.

בחודש ניסן תרע"ט הצליח ד"ר חיים וייצמן לייסד את משרד הרבנות, ונבחרו מטובי הדיינים בירושלים וכמה מחשובי הרבנים מהמושבות, בחירה שגרמה למרכז הסכסוך של היהדות החרדית. תקופה קצרה לאחר מכן יסדו הציונים את ה'וועד הלאומי' שהעניק לתנועה הציונית הכרה רשמית.

ביום כ"ג תמוז תרע"ט החליטו אנשי היישוב הישן על ייסוד בית דין נפרד לקהלת אשכנזים, ומן הצורך לציין, שלעת-עתה גם הרבנים המתונים, היינו אלה שלימים ימנו את הרב א"י קוק לרב, היו חברים בוועד. ברם כחלוף חודשים אחדים פרשה סיעה, המכונה 'הרבנים המתונים', ובראשם הרב צ"פ פרנק.

הרב קוק:

בחודש תמוז תרע"ד יצא הרב קוק לחו"ל כדי להשתתף בכנסיה הגדולה' אשר תוכננה להתקיים בגרמניה בשלהי השנה. בחודש אב פרצה המלחמה, והוא נתקע באמצע הדרך. הוברח לשווייץ ושהה שם עד חורף תרע"ו, אז הגיע לאנגליה והתמנה לרבה של קהילת מחזה"ד שבלונדון. עם סיום המלחמה, וירושלים נותרה פצועה ושסועה וללא מנהיג רשמי, נמנו וגמרו הרבנים המתונים בירושלים שאין מנוס, והדרך היחידה להציל את יהדות העיר, היא להכתיר את הרב קוק. בי"ט באלול תרע"ח הגיע אל הרב קוק מכתב ראשי הקהל בעיר שבו נאמר כי בני העיר: "מבקשים על נפשם, כי ברחמי אב יצילם הצלה מוסרית... ושהדרת גאונו יופיע בהדרו בירושלים... לרעות ביעקב". ברם, בלטו, בהעדרת חתימתם של הרבנים דיסקין וזוננפלד. ברם, הוא עצמו, נפשו משכה אותו חזרה לעירו יפו. כעת, לאורך כל חורף תרע"ט קיבל מכתבי בקשה ותחינה, שרק הוא מסוגל להרים חזרה את קרנה של העיר. בתחילת החורף קיבל מכתב מפורש מה'וועד הכללי', שהם מזמינים אותו לכהן לרבה של ירושלים. בחודש טבת קיבל מכתב רשמי חתום מרוב ראשי הישיבה ומנהלי המוסדות בעיר: "אשר אין בכל הארץ זולתו שיוכל לכהן במשרה הקדושה הזאת... אילו היה יודע עד כמה שחסרונו... מורגש ליישובה של ירושלים על טהרת הקודש, על כנפי נשרים היה עף גם מבלי הזמנה מצדנו...". והשיב בחיוב על ההזמנה

בחודש אדר החל לקבל מכתבי בקשה מוועד העיר ביפו, שאין הם מוותרים על רבנותו, ועליו לחזור לעירו – יפו. במענתו מחודש אדר, שמח על ההזמנה, ברם הבהיר להם שכבר הבטיח את חזרתו לירושלמיים.

השמועות על כך הגיעו לאוזני הרבנים הקיצונים, והם נרתעו מלקבל זאת, רב לאומי. בז' בניסן שלחו לרב קוק מברק מחאה, שאל לו לקבל את הרבנות, רק בהסכמת הרבנים הזקנים דיסקין וזוננפלד. כנראה שרב קוק רצה לארוז את את חפציו ולעלות ארצה, אלא שבחודש ניסן נפל למשכב ורק בתחילת חודש אב היה מסוגל לעלות לספינה ולעלות ארצה.

ביום יח באב התאספו העסקנים והוחלט להודיע לרב קוק על התנגדותם לרבנותו [כרוז 'מחאה גלויה']. וערב צאתו של הרב קוק מלונדון, קיבל מכתב מאת הרבנים דיסקין וזוננפלד שנכתב ביום כ"ב באב, מנוסח בצורה מכובדת, ברם הם מבהירים לו בצורה ברורה על התנגדותם לרבנותו הירושלמית, בכך שהוא הוזמן "על ידי מספר אנשים', והזמנתו הייתה "בסתר ובחשאי מבלי ידיעת והסכמת ב"כ הציבור והת"ח בעיר'. ומוסיפים ומתארים שכמה ת"ח התעררו בכעס נגדו ופרסמו כרוזים נגד ביאתו 'וראינו את הלהבת הנכונה להתפרץ עי"ז, וביקשנום שיהיה מתונים בדבר עד כדי הודעה לכת"ר, שלדעתנו הנהו קרוא והולך לתומו, אחרי עצת אנשים היועצים ע"פ דרכם, מבלי היות לו ידיעה נכונה במצב העיר".

ולכן הם מייעצים לו להתיישב בעיר יפו ולהמשיך את הרבות שם: "ובהיותו בקירוב מקום תהיה לו האפשרות לדרוש ולחקור ולדעת הכל על נכון". כרוז זה אושר ע"י חברי הבי"ד של וועד העיר האשכנזי ['אמת מארץ תצמח' עמ' ב]. כרוזים אלה הרתיחו את רי"מ חרל"פ, שהיה עד עתה תלמיד-חבר לרי"י דיסקין, ובמכתבו אליו מכ"ו באב תרע"ט הוא מזועזע על הכתבי-פלסתר המתעופפים בחוצות ה"מתריסים באופן גס ומטיחים דברים רעים ונבזים על האי גאון וצדיק שליט"א, ותולים עצמם באילן גדול מרן הגאון שליט"א [ריי"ד] והגה"צ רי"ח זוננפלד שליט"א".

בינתיים נודע כי הרב קוק אמור לעלות ירושלימה ביום ב' באלול. ידיעה זו גרמה למרקחה בעיר, וביום כ"ג באב ערך ור' ראובן שלמה יונגרייז מכתב לרב חרל"פ, שישפיע על רבו – הרב קוק שלא יקבל את רבנות העיר.

כשהגיע הרכבת לרציף בעיר לוד המתינו בו ב'קבלת-פנים' נציגים של שני מחנות שסברו כי הרב קוק עתיד לשמש רב בקהילותיהם – ירושלים ויפו. אולם, הוא עדיין לא קיבל החלטה. תיכף עם ירידתו מהרכבת קרא הרב חרל"פ את כתב המינוי של רבנות ירושלים בפני הקהל. ההכרזה לא עברה בשלום, המחנה היפואי לא וויתר. אבל השתתפו בה גם נציגות של הקיצונים בירושלים, בחשאי מסר לו רבי פנחס עפשטיין פתק, שלא יקבל על עצמו את משרת הרבנות, רק בתנאי שיקבל את הסכמת הרבנים דיסקין וזוננפלד!

הרב קוק הכריע לנסוע ליפו, ברם אנשי ירושלים לא וויתרו! הם ליווהו ליפו, אבל לא הרפו ממנו שיעדו האמיתי הוא ירושלים. עוד באותו לילה הצליחו להעלותו על עגלה לירושלים, וכך עם עלות השחר בג' באלול תרע"ט נכנס ירושלימה. וירושלים כמרקחה: מאות קבלו פניו בכניסה לעיר, מאידך, הופצו כרוזים נגדו ובגנותו. את תפילת שחרית התפלל בכותל המערבי, ביודעו שהמניעה לרבנותו בעיר הוא שני הרבנים הראשיים, החליט לפנות תיכף אליהם, ולהעלות רעיון על רבנות משותפת. משם פנה לביתו של רי"ח זוננפלד, והלה: קבלו: ברוך הבא רב דיפו! וכך כינוהו כל ימיו: הרב של יפו! במובן שהוא ראוי לכהן ביפו דווקא! משם המשיך לביתו של רי"י דיסקין, שהלה יצא לקראתו וקיבל אותו בחום, אמנם 'ביקור גומלין' לא התקיים עד סוף ימיו. והרב קוק חזר ליפו.

בראשית חודש תשרי תר"פ הגיעה לביתו משלחת מטעם ישיבת 'עץ חיים', וביקשה למנותו לנשיאה. בחודש חשון תר"פ מונה ע"י המוסדות הציוניים כנשיא מוסד הרבנות, וכרבה של ירושלים. ובי' לחודש כסלו פנו ראשי הציבור המתון 'שהיו רוב מנין קהלת קודש של ירושלים' כלשון הרב פרנק במכתבו לר"ח הירנשזון, בהחלטיות שעליו לקבל את רבנות העיר, וכעבור חודש ימים קיבל על עצמו את הרבנות. ובכך נפתח באופן רשמי העימות החריף בינו ובין העולם החרדי.

כעבור זמן מה התקלחה העיר, החץ הראשון שנורה היה הקונטרס 'קול מהיכל', שם הם מוקיעים נמרצות את הפרצות בכתביו, ומסיימים בביטול הרבנות שלו. כחודשיים לאחר מכן הופיע הדפיס רצ"י קוק תכריך מכתבי אביו, בשם 'אורות', בהם מצאו אנשי היישוב הישן, קטעים שהרתיחו אותם: הספר נתן הכשר למפעל החילוני הכופר, משבח פעילות ספורט ועוד. מט"ו בשבט החלו הקנאים לפרסם כרוזים נגדו, דרשו ממנו לוותר על כס הרבנות של ירושלים וניסו למנוע ממנו להגשים את תוכניותיו. הכרוז הראשון 'קול קורא מהיכל' ט"ו פורסם בט"ו בשבט, לאחריו התפרסם קונטרס בשם 'אמת מארץ תצמח'. ולאחר מכן מחברתו של רבי עקיבא פרוש 'קול השופר', בו הוא מצטט דוגמאות רבות מספרו זה בעניינים שונים בהם סטה ישראל המקובלת.

ברם בחודש אלול פרסמו הרבנים: דיסקין זוננפלד, ר' יוסף משה הופמן, והדיינים: ר' מ"נ וולאנשטיין ר' מ"ל רובין כרוז חריף ביותר נגד ספרי האורות.

בדיוק באותו פרק זמן: ערב ר"ח אלול הם שלחו אותו נוסח אל רבי חיים עוזר ורבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כשהם מצהירים שספריו כבר הספיקו להוריד צעירים וצעירות מהדרך הישרה, ולכן הם מבקשים מהם שידונו מה דינם של ספרים אלה.