"מקל נועם" – מקל הליכה של האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש – עם אישור חתום בידי נינתו הרבנית חנה גורארי'

"מקל נועם" – מקל הליכה של האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש – עם אישור חתום בידי נינתו הרבנית חנה גורארי'

"מקל נועם", מקל הליכה של רבי שמואל שניאורסון – האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש.
עשוי עץ, צבוע בשחור, עם ידית עצם מגולפת וחבק מתכת.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את מקל ההליכה היפה... של סבא רבא שלי המהר"ש. הוא השתמש בו עד שהורע מצב בריאותו והתקשה להניע את אצבעותיו. סבתי [כלת המהר"ש -הרבנית שטערנא שרה, אשת בנו הרש"ב] העניקה לי אותו בשבוע של השבע ברכות שלי". האישור מתוארך – 26 בנובמבר 1989.

האדמו"ר המהר"ש (תקצ"ד-תרמ"ג), הרבי הרביעי בשושלת חב"ד, סבל כידוע ממכאובים שונים ונזקק לנסוע מעת לעת למקומות מרפא ברוסיה ומחוצה לה, כדי לדרוש ברופאים. מחלתו פרצה עוד בצעירותו ובחיי אביו ה"צמח צדק", וכפי שסיפר פעם לבנו הרש"ב: "בהיותי בן י"ט שנים... נחליתי מאד – ל"ע – ופעמים ושלש הביאו אלי את הרופא מומחה מוויטעבסק הד"ר הייבענטהאל, וכשיצאתי מכלל סכנה הוכרחתי עוד לשכב במטה כשלשה חדשים, יום יום הי' כ"ק אדמו"ר הרה"ק [ה"צמח צדק"] בא אלי לבקרני והי' יושב אצלי כשתי שעות שלמות ולפעמים גם שלש וארבע" (התמים, חוברת ב', עמ' מו). נכדו הריי"ץ אמר פעם כי "קשה לצייר עד כמה הי' בעל יסורים גדול" (תורת מנחם, תשי"ב, חלק א', עמ' 23).
מפאת מצב בריאותו הירוד הורו לו רופאיו לעסוק במלאכת יד, ובעיקר בנגרות ובכתיבת סת"ם. בביתו היו מספר כלים שיצר במו ידיו – מנורה גדולה בעלת 12-13 קנים, שולחנות, ועוד. כמו כן, כתב מגילת אסתר עבור כל אחד מבניו, ומכתיבת יד קדשו נותרו מספר מזוזות (ספר התולדות למהר"ש, עמ' 44). לאחר חג השבועות תרמ"ב חלה האדמו"ר המהר"ש במחלה ממאירה ושכב במשך מספר חודשים על ערש דווי. רופאיו לא מצאו מזור ותרופה למחלתו ומצבו הורע מיום ליום. באור ליום שלישי, י"ג תשרי תרמ"ג, בהיותו כבן ארבעים ושמונה שנים בלבד, הסתלק המהר"ש. על פי המתואר באישור המצורף, השתמש האדמו"ר המהר"ש במקל ההליכה שלפנינו עד אשר הורע מצב בריאותו ולא יכול היה עוד לאחוז את המקל באצבעותיו.
בהמשך האישור מסופר כיצד עבר המקל שלפנינו בירושה ב"בית רבי" מדור לדור. בתחילה, ירש אותו בנו האדמו"ר הרש"ב, ולאחר שנים רבות, בשנת תרפ"א, מעט לאחר הסתלקות הרש"ב, העניקה אותו רעייתו הרבנית שטערנא שרה לנכדתה הבכורה הרבנית חנה גורארי', כמתנת נישואין.

אורך: 91 ס"מ. מצב טוב. פגמים קלים. שפשופים וקילופים בצבע.

הנהגת המהר"ש בעשירות – "מקל עם ידית של זהב"
האדמו"ר המהר"ש התנהג כידוע בעשירות גדולה. בספר התולדות למהר"ש (עמ' 38) מסופר על מרכבתו המפוארת: "בימים ההם לא הי' עדיין מסילת ברזל בכל מקום, וקנה הרבי המהר"ש עגלת סוסים מיוחדת לעשות בה נסיעותיו. העגלה היתה רתומה לארבעה סוסים, ועלתה כמה מאות רובל. על הקירות מבפנים הי' פרוש בד משי, ובתוך העגלה היו מטה ושולחן, מקום לספרים וכתבים... שמונה דירות בארבעה בנינים
עם שני גני טיול, היו לרבי מהר"ש בליובאוויטש... בחדרו של הרבי מהר"ש, עמדו מסביב לכל הקירות, ארונות מלאים ספרים... כן עמדו בחדר זה שתי כורסאות מצופות משי. באמצע החדר עמד שולחן עגול ומעליו תלתה מנורה גדולה בת שלש עשרה קנים".
ברשימותיו של הרבי מליובאוויטש (חוברת קמ, עמ' 284) מתוארים דירתו ורהיטיו היקרים של המהר"ש: "עוד בימי הצ"צ דר אדמו"ר מהר"ש נ"ע ברחבות, וגם היו בדירתו רהיטים יפים"; ובמקום אחר מספר הרבי: "פעם בא חסיד להצ"צ ורצה לתת לו במתנה רהיטים יקרים כו', וענה לו הצ"צ שהוא אינו צריך לזה... אבל הוסיף מיד שיתנם לבנו... המהר"ש'" (תורת מנחם, תשמ"ז - חלק ג, עמ' 97).
באחת משיחותיו מביא הרבי בשם סביו, רבי מאיר שלמה ינובסקי רבה של ניקולייב, שהיה "יושב" אצל האדמו"ר המהר"ש בליובאוויטש [לאחר נישואיהם נהגו האברכים לנסוע לליובאוויטש לשהות במחיצת הרבי תקופה מסוימת. אלו היו מכונים בשם "יושבים"], ובשובו לביתו סיפר על אופן הנהגתו של המהר"ש: "בהתרחבות גדולה ובעשירות, ובכלי זהב – קופסת טבק מזהב, ועוד קופסה מסוג נוסף. שאל אותו א' השומעים... איך יתכן שנשיא בישראל ומורם מעם יתעסק בענינים גשמיים וחומריים? – וענה לו זקני 'פעטאך' [שוטה]! וכי בשביל מי נברא הזהב, בשבילי ובשבילך? הרי הזהב נברא מלכתחילה לצדיקים" (תורת מנחם, כרך טו, עמ' 322-323).
בשיחה אחרת מביא הרבי (בשם חמיו האדמו"ר הריי"ץ) תיאור נוסף אודות הנהגת המהר"ש בעשירות: "הי' אצלו הסדר שכל כלי תשמישו היו מזהב. ולדוגמא: השעון – הי' מזהב, ולא עוד אלא שהיו לו שני שעוני זהב.. הי' לו שעון זהב בכיס הימני, ושעון זהב בכיס השמאלי, וכל שעון הי' מחובר לשרשרת זהב... וכן לצורך העישון, היתה לו קופסת זהב עבור הסיגריות ('ציגארעטן טרייבעל'), וכן קופסת זהב עבור הרחת טבק, וכן המזלגות וכן המקל הי' עם גולת זהב בראשו. ועד"ז בנוגע ללבושים שלו, וכן בנוגע למרכבה שבה הי' נוסע לטייל" (תורת מנחם, התוועדויות – נב – תשכ"ח - חלק שני, עמ' 154).
בהמשך אותה השיחה מביא הרבי סיפור נוסף מהמהר"ש, המציג באור שונה את הנהגתו בדרך של עשירות: "היו זמנים שאדמו"ר מהר"ש הי' משכים להתפלל בימות החול, ולאחרי כן הי' נוסע ליער לטייל. לצורך זה עמדה מרכבה רתומה לארבעה או ששה סוסים, עם בעל עגלה... בעל-העגלה נצטווה שלא לספר לאף א' אודות מטרת הנסיעה ליער. אבל חסידים – כדרכם – מצאו עצה איך לדובב את בעל-העגלה, אינני יודע אם הישקוהו לשכרה או בצורה אחרת... עד שסוכ"ס [סוף כל סוף] הפטיר ואמר... יש לו הנהגה מוזרה שאינה מובנת; הוא מגיע ליער מתיישב תחת אילן, ומתחיל לבכות, ובאים עליו נמלים... מכל הצדדים, ואינו מגרשם, וכך יושב ובוכה, עד שלפתע בורחים כל הנמלים, ומפסיק לבכות, ואז חוזר אל העגלה ונוסע בחזרה. וממשיך בעל העגלה: "טשודנאי טשעלאוויעק, שטא אן פלאטשיעט"? – אינני יודע מה הוא בוכה... מה חסר לו?! יש לו מרכבה עם בעל-עגלה, אשה וילדים, שני שעוני זהב, מקל עם ידית של זהב, ואעפ"כ, נוסע מהארמון שלו ליער... מתיישב תחת עץ, מניח לנמלים מכל הסביבה לטפס עליו, ובוכה!" (שם, עמ' 154-155).