כתבי משה - רבי משה פרידמאן - ברוקלין תשמ"ט רבי משה בן רבי יונה ממוזשאי חסיד בעלז סאטמאר

כתבי משה - רבי משה פרידמאן - ברוקלין תשמ"ט רבי משה בן רבי יונה ממוזשאי חסיד בעלז סאטמאר

כתבי משה - רבי משה פרידמאן - ברוקלין תשמ"ט

הקדמת אח המחבר

בעזהי"ת

מחבר הספר ר' משה פריעדמאן ז"ל, נולד בפרשת ראה תרפ"ג בעיירה מוזשאי ליד העיר בערענסאז בקארפאמטו רוס באיזור שהי' בחסות מדינת טשכוסלובקיא, לאביו הרה"ח ר' יונה פריעדמאן ז"ל שנקרא בפי כל ר' יונה מוזשאיער, ולאמו חנה ע"ה, הי"ד, בת ר' שמשון רוזנבערג ז"ל, מעיר המפורסמת סאטמאר.

אביו ר' יונה מוזשאיער, היה אדם יקר רוח בעל מידות טובות ונאצלות, היה רחים רבנן, ומוקיר רבנן, ואף הוא גופו היה צורבא מרבנן, תלמיד בעל ערוגת הבושם מחוסט זצוק"ל. דלת ביתו היה תמיד פתוח לרוחה לכל מי שנזקק לאכסניה בעת עברו במוזשאי, בדירתו התאכסנו צדיקים רבים ואדמורים מפורסמים, רבנים, מגידים, דרשנים מקצווי תבל, וסתם אורחים, שרגליהם הביאום אל מוזשאי בידעם שיש להם בית חם היכן להניח מראשותיהם והיכן לסעוד את לבם, וכאשר הגיעו לביתו של ר' יונה חשו כולם כאילו הם עצמם מבני הבית.

שני בתים היו בנויים על חלקת שדה גדולה ורחבת ידים, חצר וגם גינה, בית אחד עוד מתקופת אבות אבותיו של ר' יונה הי' בנוי בסגנון ישן ובתוכו היה חדר, משום מה קראו לו בני המשפחה די גרויסע שטוב קירותיו היו בנויים מאבנים גדולות וכותליו עבים ורחבים כשיטת הבניה עתיקת יומין, זקני מוזשאי ידעו לספר שמקובל היה שבגרויסע שטוב (חדר הגדול מהבית) התאכסן פעם בעל קדושת לוי מבארדיטשוב זצוק"ל בעת שנסע להונגריא.

מן הידועים לנו עברו דרך בית הזה, מרן הייטב לב זצוק"ל, ובנו מרן הקדושת יו"ט זצוק"ל, ובנו כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר היואל משה זצוק"ל, גם האדמו"ר מהר"ם ט"ב מסאטמאר שיבדל לחיים ארוכים חיה מכיר את הבית הזה, כמו כן ישנם סיפורים עתיקים אשר ישבו בגרויסע שטוב ר' מרדכלי נאדבורנר זצוק"ל, הרה"צ ר' ישיעי'לה קערעסטירר זצוק"ל, הגה"צ ר' פיניעלה טווערסקי זצוק"ל, חתן מרן הגה"ק מהרי"ד מבעלזא זצ"ל, חותנו של האדמו"ר רבי יעקב יוסף טווערסקי מסקווירא זצוק"ל ועוד.

כדאי לתאר מראה הבית והחדר, בתקופה בעת שהסטילר רב ר' פיניעלה טווערסקי זצוק"ל היה במאזשאי, בהגיע למקום נמסרה לו דירה עבורו ועבור המשמשים בקודש, והגרויסע שטוב נהפך מיד לבית תפלה מעין חסידיש שטיבל, נאספו בו מנינים חסידים ואנשי מעשה והתפללו בצוותא חדא עם האורח החשוב, המארח ר' יונה ראה והבין שלקראת שבת מלכתא יבואו יהודים מכל הסביבה, שכר פועלים ושלח אותם ליער להביא עגלות מלאים עם ענפי עצים דקים וארוכים, ומהם קלעו ושזרו דפנות מעין סוכה גדולה באמצע החצר עשרות אמה אורך ורוחב, וישם מכסה מלמעלה גם כן מענפי ירק, ובפנים היה ריח, כריח השדה אשר ברכו ה'.

אבי ר' יונה ע"ה הודיע לבעל האטליז להכין לש"ק פר בן בקר אחד ואשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, וכל הבית היה נראה כחצר של האדמורים, רבי יונה עם ילדיו טרחו ועסקו בעצמם בהכנת השלחנות והספסלים להקהל שבאו בהמוניהם, ואילו עקרת הבית מרת חנה ע"ה, הי"ד, עמדה במטבח על משמר התמיד ועל ההכנות והטמנת מאכלי החמין לקראת שבת מלכתא, אי אפשר לתאר את השמחה והנאה של ר' יונה, בעת אשר ראה בשבת קודש קהל גדול יושב והאדמו"ר בראשם ליד שלחנות ארוכים, וערוכים מכל טוב, אוכלים ושותים ונהנים מזיו השכינה אשר היה שורה בעדת הקודש, ובמוש"ק היה האדמ"ר מקבל את האנשים עם הקוויטלעך בגרויסע שטוב.

במסכת מגילה (דף כז.) איתא בית גדול ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר בית שמגדלין בו תורה, וחד אמר בית שמגדלין בו תפלה, זכה הגרויסע שטוב לגדל בתוך קירותיו גם תורה וגם תפלה, כך היה מראה הבית בזמן שצדיקים ידועים בעלי שם יבואו בו, ואילו בשאר ימות השנה ובימות הגשמים והחורף הקרים, מצאו את מקומם בסמוך לתנור החם בכדי לחלץ את עצמותהם מן הקור המקפיא אותם, עניי עמך שלמראית עין הם נראים כיהודים פשוטים שאין להם יד ושם בתורה והלכה, אבל היו ביניהם כאלה שהיו צדיקים נסתרים, באחד מלילי החורף בעת אשר ישבו בבית המדרש ליד התנור יחד עם המשמש הזקן ר' יעקב, וסיפר סיפורי צדיקים כדרכו בקודש נפלט מפיו ואמר, אין דיא גרויסע שטוב בייא ר' יונה פריעדמאן, האבין זיך ארום דעם תנור געדרייט צדיקים נסתרים לבושים בגדי עניים.

בביית הזה נולד המחבר ובגרויסע שטוב הזה גדל והתחנך, וזכה עוד בעת כשהיה שוכב בעריסה לספוג בתוכו ולקלוט באזניו הקטנים, תורה וקדושה וטהרה סמוך ונראה על שלחנם של צדיקי עולם.

בשנת תרפ"ג הי' לאמו של המחבר כבר תשע ילדים, ועשירי קודש נולד המחבר ויקרא שמו בישראל משה על שם רבי משה גרינוואלד זצוק"ל בעל ערוגת הבושם אבדק"ק חוסט יצ"ו, מורו ורבו הגדול של אבי הבן, (הערה מבן המחבר, עיין בתשובה שערך אאמו"ר ז"ל ביום כ"ג אדר תשכ"ט לפ"ק להרהגה"צ מהר"י גרינוואלד אבדק"ק חוסט יצ"ו, אחרי שכתב לתרץ מה שהקשה הרה"ג מחוסט על דברי המהר"ם שיק, כתב והנה אבי ז''ל קרא שמי על שם המהר"ם שיק אבדק"ק חוסט, והשי"ת יעזור לי שיעמוד לי זכותו ויהי' לי למליץ יושר) היתה ידוע שהנער משה נתברך משמים במוח חריף ובתפיסה מהירה.

במוזשאי היה שני חדרים האחד לתינוקות של בית רבן בו למדו א' ב', עברי, חומש ורש"י, ומעט גמרא, ובחדר השני בבית של אחד הבעלי בתים שהקציב לכך חדר מיוחד, ישב מלמד עם נערים גדולים בו למדו גמרא רש"י ותוספות, ר' יצחק הזקן שלמד בחדר הראשון פנה ואמר לאביו של המחבר, שאת בנו משה יש להעביר לחדר הגדול וילמד בין הגדולים, מכיון שכבר סבר וקיבל ממנו את כל הגמרא, וכבר בגיל צעיר הקדים את חביריו בלימודים.

עד לאותה תקופה נוהג היה ר' יונה, כאחד מבין חשובי חסידי בעלזא להתיעץ בכל עת עם האדמו"ר כ"ק מרן רבי ישכר דוב זצוק"ל בנוגע למלמדים לבניו, וכפי שהיה רגיל לא עשה דבר גדול או דבר קטן מבלי לשאול את פי האדמו"ר ולקבל את ברכותיו, לכן כשחיפש מורה ומדריך לבנו הבכור ר' אברהם אהרן זצ"ל, הי"ד, ולאחיו ר' ארי' לייב זצ"ל הי"ד, כשהיו עדיין צעירים נסע אתם לבעלזא והאדמו"ר זצוק"ל היה ממליץ בפניו את מי לקחת, פעם אחד המליץ בפניו מרן מהרי"ד זצ'"ל על תלמיד חכם מובהק בשם ר' אהרן ביסקר זצ"ל, שהיה מיושבי ומלומדי ביהמד"ר בבעלזא ואמר לר' יונה ער קאן גיט לערנען.

המלמד ר' אהרן הנ"ל נלקח אחר כבוד למוזשאי ושם קבל חדר מיוחד והתגורר יחד עם הנערים הצעירים של ר' יונה ולמדו תורה יומם ולילה, ואילו ר' יונה פירנס את כל בני משפחתו של ר' אהרן הנ"ל בכבוד גדול, בתקופה אחרת שימש בבית ר' יונה כמלמד כמה שנים ר' חיים הילער זצ"ל, תלמידו של הגה"ק ר' אברהם יושע פריינד מנאסויד זצ"ל שהוא הי' תלמיד בעל דברי חיים מצאנז זצוק"ל, ותלמידו של הגאון שר התורה מראדאמישלא זצ'ל, ר' חיים הילער הנ"ל היה גם מלמד בתקופה אחרת בסיגעט בלמדו עם בניו של העצי חיים זצוק"ל, הרבה שנים היה נוהג ר' יונה להחזיק מלמדים מובהקים תלמידי חכמים מפורסמים בביתו עבור ילדיו, ופיזר ממון הרבה למען יזכו ילדיו להיות גדולי תורה ולמדנים.

ובשנת תרצ"ו בהגיע תור המחבר ליכנס לעול המצוות התחילה תקופה חדשה במצב העולם הן בפרט והן בכלל, אביו של המחבר הי' אז מטופל בשלש עשרה ילדים, השפע בפרנסת הבית התחיל להתצמצם, ונוסף לזה התחילו להרגיש שהשנאה ליהודים מתחילה להרעיל את אויר העולם, ר' יונה הביע פעם את דעתו לאחר שנתפשטה שמועה על שנאת היהודים בגרמניה, שהיא מוכן עם כל המשפחה לעזוב את ארץ מולדתו ובית אביו עוד טרם שיסגרו הגבולות, ומיום ליום ומחודש לחודש הורגש הלחץ על היהודים, לכן לא העסיק מחשבתו להביא מלמדים לביתו וכל אחד העדיף להיות בבית.

מכל מקום עז היה רצונו להקנות גם לילד הזה משה אפשרות ללמוד תורה אצל מורים גדולים בתורה, לפיכך נסע אל ר' חיים הילער שאז היה מתגורר במדינת רומניה בכפר קטן ליד סיגעט, והיא שימש שמה כשו"ב ומו"ץ וביקשו שיסכים ללמוד עם שני בניו.

זכה המחבר בהגיעו לעול המצוות לשבת בביתו של ר' חיים הילער זצ"ל, וליהנות מזיו קדושת התנהגותו וללמוד אצלו דרך ושיטת לימוד, דף גמרא רש"י ותוספות וכו' וספג ממנו עריבות ומתיקות בדרכי לימוד, כפי הידוע היה ר' חיים הילער מפורסם כלמדן גדול ומופלג ואיש הצנע לכת, לאחר כשנה עבר המחבר לישיבת הרמה בראחוב אצל הגה"צ ר' שלמה זלמן פריעדמאן זצ"ל, בנו של בעל ליקוטי מהרי"ח זצקו"ל אשר כל חשקו היה להקדיש זמנו ועתותיו לתלמידיו בישיבה, כמו כן למד אצל הרב הגה"צ ר' אשר שטיינמעץ מרוגנא הי"ד בבערעגסאז, ולבסוף למד בישיבה המפורסמת והמפוארה בעיר סאטמאר אצל רשכבה"ג האדמו"ר הגאון כ"ק מרן מהרי"ט זצוק"ל.

והנה הגיעו הימים אין חפץ בהם, הם ימי מלחמת העולם השני' שפרצה בגין רשעתו של אותו צורר הנאצי הנודע לשמצה מבני בניו של עמלק הרשע, ומיד החל מסע הרדיפות והתלאות נגד היהודים, ברשעתם הגדולה התחילו לנשלם מפרנסתם, ומכל בתי עסק היהודים שללו את רשיונם, אבדו מקור פרנסתם, וכל הגברים נאלצו לבוא להתייצב לעבודת הצבא במחנות עבודה, להמחבר אח ושמו ר' אברהם אהרן פריעדמאן אשר ביתו הי' בעיר טשאפף, ובהגיע העת ונתפס ר' אברהם אהרן למלכות ונקרא לבוא ולהתיצב למחנה עבודת הצבא, והי' עליו להשאיר בביתו את אשתו עם שני ילדיו לבדם מאין עוזר ובלי מפרנס, אז פנה אל אחיו הצעיר הוא המחבר לבקש אותו שיואיל לבוא יחד עם אחותו הגדולה ממנו, מרת רחל תחי', לביתו ולעזור בניהול הבית ולעסוק בשארית העסקים שנשאר עדיין לפליטה, לספק לחם לפי הטף לאשתו וילדיו.

המחבר נענה לבקשת אחיו וקיים מאחז"ל כבד את לרבות אחיך הגדול, ונסע לטשאפף והי' מטפל בכל הענינים הנוגעים לפרנסת המשפחה ובעבודת העסק בכשרון רב, והוא עדיין בחור צעיר בן שמונה עשרה שנה, מדי פעם מזמן לזמן חזר לעיר מולדתו לבית אביו למוזשאי, לדעת את שלום הוריו ושלום אחיו ואחיותיו, כדאי לציין שהאיש משה לא בלה זמנו הפנוי, אף לא חקר ודרש הרבה בחדשות שנשמעו מפה לאוזן על המלחמה הנוראה שהיתה אז במילואו, ולא אחרי הכיבושים של הנאצים הגרמנים שחדרו לעומק מדינת רוסיא כפי שעשו זאת יתר בני גילו, אלא ישב ועסק בתורה ואת כל לילותיו העביר בלימוד ראשונים ואחרונים על סוגית הש"ס ובכתיבת חידושים.

באותם ימים קשים וטרופים לאחינו בני ישראל כמעט ולא הי' אפשר לשבת במנוחת הנפש ולהשקיע את המוח בדברי תורה, היהודים בשמעם את הצרות והנגישות שסבלו אחיהם בפולין וברוסיא תקף את כולם פחד וחלחלה על הצפוי להם, ובכל מקום ובכל זמן התגודדו אנשים צעירים ומבוגרים לשמוע על מצב כוחות הלוחמים ועל מצב היהודים, חלק מהישיבות התחילו להסגר עם מנעול ובריח והתורה היתה מונחת ממש בקרן זוית, כי קשה הי' אז להתמסר בלימוד התורה כאשר ידיעה רודפת ידיעה ואסון רודף אסון, אפילו אותם ישיבות שעדיין לא נסגרו לגמרי לא יכלו התלמידים להשקיע את מוחם בתורה, כל העינים היו מופנות רק למצב המלחמה העולמית ולערים שנכבשו בידי הגרמנים, והמחבר ר' משה ז"ל הצליח לנתק את עצמו מהסובב אותו ולהתעלם כמעט מהמצב ששורר בעולם, ושקוע כל כולו בלימוד התורה וכותב דף אחר דף חידושי תורה על פנקסו.

המחבר ז"ל אמר לי תחת אחד השיחים שמאז שבא לבית אחיו לטשאפף, וראה שם ארון אחד מלא וגדוש כתבי יד, חידושים שחידש ר' אברהם אהרן על רוב מקצועות התלמוד על התורה ועל סוגית הש"ס בצורת חשבונות גמטריאות חידושים נפלאים [ספר אחד שנשאר לפליטה התפרסם והופץ בישראל הגדה המפורסמת בית אברהם בית אהרן], אמרתי לעצמי הלא אחי הגדול כתב חידושים כה רבים ונפלאים, השכל מחייב שמי שהיא מבני המשפחה חייב ללמדם בכדי שידעם ויבינם, ואמרו חז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, וכדי להבינם, עלי ללמוד הרבה מאד ועלי לעסוק בש"ס ופוסקים עד כמה שידי מגעת, לכן אני משתדל בכל יום למהר ולסיים את עבודתי היום יומית ומיד לאחר מכן לשבת וללמוד ואולי אזכה להבין אפס קצהו של חידושיו המרובים, ועד שנת תש"ב ישב המחבר בטשאפף, ובשנת תש"ב אשתו של ר' אברהם אהרן מחמת מחלתה עברה לבית אביה ר' צבי פליישמאן לבערעזנא, ואילו המחבר חזר למוזשאי.

המחבר בבית אביו במוזשאי נאלץ מיד להירתם לעבודה בתוך הכרם שעדיין היה בבעלותינו ממש לעבוד עבודה גופנית קשה כי אביו של המחבר ר' יונה פריעדמאן ז"ל נפטר ביום ש"ק ו' תשרי תש"ב והי' צורך לעזור לפרנסת הבית וגם מפני מה יאמרו הגוים שהצעירים היהודים עצלנים ונרפים לכן מנהג אותו התקופה כמעט אצל כל בעלי הכרמים, בחורים הצעירים לקחו מעדרים בידיהם ויצאו לעבודה, המחבר אסף כמה בחורים והציע להם להקל על החיים ולעבוד יחד שבוע אחד בכרם של פלוני, ובשבוע שני בכרם אביו, ובכך השפיע גם שמדי לילה למדו יחד דף גמרא, ואילו המחבר המשיך ללמוד כמעט לילה לילה עד לאחר חצות, ובבוקר התפללו בהשכמה ושוב יצאו לעבודה, המחשבה היתה בכדי להוריד את השנאה והטענה שהיהודי חי כבטלן וכפועל בטל, לעומת זה הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב ואז טענו הגויים שהבחורים היהודים מקפחים אותם מפרנסותיהם, לא ניתן לתאר את השנאה והקנאה שהי' מנת חלקם של אחינו בני ישראל בתקופה ההיא, שמועה רודף שמועה עד שכבר מוכנים היו לבאות.

הגיע הבוקר אסרו חג הפסח בשנת תש"ד כל הישוב נהפך כמחנה צבאי, מאות זנדרמים מלאו את הרחובות, ומיד נכנסו שנים שנים לכל בית יהודי עם כלי זיין וכידונים בידיהם, ופקדו ואמרו שתוך שעתיים עלינו לצאת מן הבית כל אחד מותר לשאת צרור במשקל שיכול להעמיסו על כתפיו, וללכת להתאסף בחצר בית הכנסת, המחבר התחיל לארוז ואז ניתן הי' לראות איך שלוקח כתבי החידושים שלו מוציא אותם מן הארון ומחזירו, ומוציא ומחזירו אינו יודע להחליט אם לקחת אתו או להשאירו, לבסוף מכניסו בתוך ארון הספרים ואומר הגורל שיעלה עם הספרים הקדושים והבית, יהי' גורל כתבי החידושים.

נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם וכל קהל מוזשאי אנשים נשים וטף, התקהלו עם מטלטליהם בחצר בית הכנסת, הזנדרמים שמרו על כל החצר מסביב וכולם נהפכו תוך יום לשבויי חרב, המחבר שהי' גבוה משכמו ולמעלה ניגש אל מפקד הזנדרמים משוחח אתו כמה רגעים ובא ואמר קבלתי רשות לצאת למשך שעה אחד, ברצוני ללכת לבית החיים, הרשות ניתנה לשלשה בחורים, בית החיים במוזשאי נמצא על גבעה כרבע שעה הליכה מבית הכנסת.

המחבר ניגש אל קבר אביו ר' יונה ומתפלל תפלה חרישית, אח"כ ניגש אל קבר אבי אביו ר' אברהם אהרן זצ"ל, ולאחר מכן ניגש אל קבר ר' אפרים מוזשאיער שנפטר בשנת תרנ"ד, מקובל הי' במוזשאי שר' אפרים הקדיש את כל חייו לנסוע אל צדיקי הדור, הוא נסע לר' מאירל מפרעמישלאן וחזר למוזשאי, לצאנז וכו' וכו' לכל צדיק וצדיק נסע בנסיעה מיוחדת וחזר לביתו וחוזר חלילה, זה הי' מעשיו כל ימי חייו ואפילו פעם אחת לא נכנס לצדיק בדרך אגב, מרגלא בפומי' לומר צו איין צדיק אמת פארט מען, אין נישט מען טרעט אף, סיפורים נפלאים ספרו זקני הדור על ר' אפרים מוזשאיער בעת סעודת מלוה מלכה.

המחבר עומד ליד הציון ובקול רם קרא ואמר, ר' אפרים מיר בעטין אייך גייט צו די אלע צדיקים ביי וועלכע איר זענט גיווען רגיל צו פארען בחיים חיותם, קהילת מוזשאי פירט מען היינט אוועק, אין זייט מתפלל אויך פאר אונזערטווענן [כל שלשת הבחורים שהיו במעמד זה חזרו לאחר השואה בריאים ושלמים].

למחרת בבוקר לפני חצר בהכנ"ס הגיע שורה ארוכה של עגלות, כל הקהל עלו עליהם ובקול תופים וחצוצרות שתקעו בהם הטובים שבגוים, להראות שמחתם שמובילים את היהודים ומוציאים אותם ממוזשאי, ובזה תם ונשלם יציאת בני ישראל וקהילה קדושה מוזשאי.

השיירה כולה הגיע לעת ערב לבערעגסאז לבית חרושת לעשיית לבנים, שטח רחב וגדול כבר הי' מסודר בגדר חוטי ברזל מוקף סביב, ששימש געטא לקהילת בערעגסאז וכל הגלילות והכפרים מהסביבה, הממונים בגעטא לקחו בחורים צעירים להיות ולשמש כשוטרים, לאחר כמה ימים חשבו כמה בחורים וביניהם המחבר לצאת במחתרת מהגעטא אל היערות ולהצטרף אל הפארטיזאנען, בלילה לפני היציאה ניגש המחבר אל אמו מרת חנה הי"ד בכדי להפרד ממנה, ואז אמרה שהיא לא מסכימה שיעזבו אותה לבדה ואז פסק ואמר אל תטוש תורת אמך וכך נשאר המחבר בגעטא.

ויהי בחודש השלישי יום שלישי באחד לחודש סיון, הגיעה רכבת גדולה וארוכה לגעטא בבוקר מוקדם, ארבע מאות זנדרמים עם כובעים גבוהים משונים ונוצות תרנגולים בראשם, כלי זיונם על כתפיהם, עם כידונים שלופים, נכנסו לגעטא וקצין גרמני בראשם, נתן להם צו ופקודה להתפזר בין הצריפים הישנים ושבורים למחצה, ובתוכם שכנו יושבי הגעטא והתחילו לזרזם, לצאת ולבוא ולעלות לקרונות הרכבת מהר מהר, הקרונות שמיוחדים להוביל בהם בהמות, נתמלאו עם בני אדם היושבים בחושך, הדלתות נסגרו על מנעול ובריח, אחר צפצוף ארוך הרכבת התחיל לנסוע, חלון קטן מאוד עם סורג ברזל למעלה מתחת לתקרה דרכו נכנס קצת אויר לנשימה, בערעגסאז כבר מאחורינו, פרעסבורג עברנו, הרכבת מגיעה לגבול טשכיע -גאליציע, ממשיכים לנסוע, המחבר מראה לי דרך הסדק בין קיר הקרון והדלת שם של עיירה צאנז, ממשיכים דרך קראקא ולאושביץ, ונוסעים ונכנסים בין גדר ברזל וחוטי מתכת והרכבת נעצרה.

שלשה ימים ולילות נסעו בתוך הרכבת, המחבר לא טעם מאומה במשך כל זמן הנסיעה בתוך קרון הסגור, וטעמו עמו, אינו רוצה לברך שם ברכת אשר יצר, הדלתות מהקרונות נפתחו וכולם ירדו, שלשה קצינים גרמנים עמדו ברחבה גדולה ובראשם הרופא הידוע לשמצה מענגעלע, ובמראה האצבע חרץ את גורלם של האנשים, מי לימין לכיון שער המחנה ומי לשמאל לכיון המבנה עם הארובה הגבוה, המחבר תפס את ידי ואמר יהי רצון וכו' וכו' שלא יצליחו לנתק אחד מהשני וכמו שאמר החכם מכל האדם (קהלת ד' ט') טובים השנים מן האחד.

מגיל שמונה עשרה בערך ועד לגיל 40 - 45 הוכנס כל הקהל למחנה בירקענוי, המחבר פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים כפי אשר נתנו שמה, כעבור כמה ימים העמידו אותנו בשורה וכתבו מספר על היד בכתובת קעקע, לכל האנשים אשר היו מיועדים למחנה הראשי צענטראל לאגער אושביץ, לאחר כמה שעות הליכה הגענו למחנה, שער ענק וגבוה כתוב עליו "ארְבייט מאכט פרייא", בגרמנית, גדר כפול מסביב עם חוטי ברזל ומבחוץ מגדל עץ גבוה, בתוכו למעלה עומד שומר עם כלי זיין מכוון אל כיון המחנה.

אין ברצוני לכתוב על הסבל שהי' מנת חלקו של המחבר באושביץ או בשאר המחנות אי אפשר לפורטם כי רבים הם, מספיק להזכיר כי זה הי' מקום בו נהרגו נטבחו, ונשרפו מליונים של אחינו בני ישראל אנשים נשים וטף, כ"ק האדמו"ר מבעלזא מרן הקדוש מהר"א זצוק"ל אמר פעם שכל מי שנשאר בחיים שני מלאכים היו מלוים אותו ושמרו עליו, לכן ברצוני לכתוב ולהעלות על הכתב על קרן אור שבקע בין החושך בחשכת עמק הבכא.

צענטראל קאנצעטראציאנס לאגער אושביץ, הי' בנוי מבניינים של לבנים של שניים ושלוש קומות אשר בו הי' שוכנים כעשרים אלף איש כוח עבודה צעיר אשר הגרמנים היו מנצלים אותם לכל סוגי עבודות השונים, כשהמחבר הגיע לשם כל המחנה הי' כבר מיושב ומלא אנשים מכל חלקי העולם אלא כעת בשנת 1944 הביאו אותנו לשם, כנראה למלאות החסר אשר נפלו משך שנים הקודמים.

מדי יום יומיים היו הגרמנים מוציאים אותנו לרחבה לפני הבלוק (הבנין) מסדרים את האנשים בשורות של חמש חמש, ואז לפעמים סופרים עשר או חמש עשרה שורות ושולחים אותם למחלקות עבודה, ולפעמים באו קצינים גרמנים הממונים על בעלי מלאכה שונים ומכריזים, מי מכם יודע לעבוד בחרושת עץ, להרים ידיים, ברזל למתכת וכו' וכו', וכל מי שהרים את ידיו מעבירים אותו אל חברות העבודה השונות, נקטנו בנתיים בשיטה שב ואל תעשה עדיף, עד שנשכיל לדעת ולהכיר את המהלכים.

כעבור כמה ימים פנה אלי המחבר ואמר לי, כלל זה יהי' בידינו מהיום והלאה אם יהי' שמועה בעת שיוצאים לרחבה על מנת לשלוח טראנספארט, אז עלינו לעמוד בשורה אחת בכדי שלא להפריד בין הדבקים, והי' כי יאמרו להכריז על בעלי מלאכה עלינו להרים ידיים אך ורק על מלאכה שיש בו אוכל נפש בלבד, אבל אז עלינו לעמוד אחד מהשני במרחק של לפחות בחמש שורות.

עברו שבועיים יוצאים ומכריזים על כל מיני עבודות, ואין בהם אוכל נפש וחוזרים כלעומת שבאנו הגענו ממש עד כדי יאוש מה יהי' בסופינו ואלו המחבר בשלו להחזיק את הכלל שקבל על עצמו, עד שיום אחד שוב הגיעו הגרמנים נשארנו מתי מעט, והגרמנים שואלים ומכריזים "געמיזע גערטנערס, הענט אויף" פירוש מגדלי ירקות להרים ידיהם, המחבר מרים ידיו ומסביבו כולם מרימים את ידיהם, הגרמני אמר להמחבר אתה בחור הגבוה בא לכאן, מה ידוע לך על גידול ירקות, והוא ענה להם למדתי בבית ספר לחקלאות, הגרמני אומר "יא, דאס איז גוט" ולכל השאר אומר הורידו ידיכם ודאי ירקנים כולכם רוצים להיות, הגרמני קופץ כחמש שורות ורואה אותי עם ידי למעלה ושואל אותי ומה אתה יודע בירקות, ואני אומר לו עבדתי בשדות של האבא, "יא, איז גוט" ומעמיד אותי ליד המחבר, ומכל האנשים הוציאו עוד כחמש, שש בחורים, בסירוגין, כך נכנס המחבר עם אחיו הצעיר כותב שורות האלה לקומנדו גערטנעריי רייסקו (כפר בשם רייסקו).

בכל הקומנדו הי' כששים איש, מהם כארבע או חמש גויים מחלקי עולם שונים, והשאר יהודים, וזה הי' אחד מבין המקומות העבודה הטובים ביותר באושביץ מכל הבחינות, מדי בוקר יצאנו מהמחנה למרחק של כשלושה, ארבעה קילומטר, לעבוד בשדה ומדי ערב חוזרים לתוך המחנה, המחבר אומר יש לברך ברוך יוצר המאורות, כן יאיר לנו ה' הלאה.

באמצע חודש תמוז בא המחבר עם שמחה בפיו, בשורה טובה קניתי זוג תפילין בעד ככר לחם וחצי, מאיש אחד שעובד בסידור בגדים ומצא שם אותם, והצליח להכניסו לתוך המחנה, ככר וחצי לחם של ששה ימים באושביץ זה הי' רכוש גדול, למחרת בבוקר בעלות השחר קם המחבר לקיים מצות הנחת תפילין, ובפישוט ידים ורגלים נכנס מתחת למטה, השכנים הגוים מהקומנדו היו עוד ישינים בתוך שינתם העמוקה, וכך עְשינו מדי יום ביומו מבלי שירגישו וקרן עור פני משה.

בשבוע שחל בו ראש השנה שוב בשורה טובה בפי המחבר, אחד גילה לו סוד כמוס אשר בבלוק הסנדלרים על גג בית העלי' יתפללו הסנדלרים במנין בליל ראש השנה תפלת ערבית, ועליו לגשת בערב לאחר העבודה לאחד הסנדלרים היושב על מיטתו בצד ימין, מטה מספר חמש ולומר לו גם אני מבין הקרואים ואז הוא יראה לו הדרך לעלות בסולם לבית העלי' וכך שני לילות ראש השנה, וליל יום כפור התפללנו במנין, ובני העלי' המה מועטים.

באמצע חודש טבת נאלצתי להכנס לבית החולים מפאת פצע וחבורה שהי' לי בפנים, לחולים נתנו מעט מאד אוכל ומפעם לפעם בא רופא גרמני, והי' אם ראה שהאיש נחלש מאד ורזה בשר גופו קרא לו "דאס איז איין מוזלמאן" ואז נחרץ גורלו למות, המחבר בא לבנין בית החולים עומד מבחוץ למטה וקרא בשמי בקול עד שנשמע עד לקומה השלישית ואמר לי תוריד את החבל, ותלה בו ככר לחם שלם ואמר אכל את כל הככר שחס ושלום לא יאמרו ויגידו עליך מוזלמאן, משך שבועיים ימים בא כמעט מדי יום ביומו עם ככר בידו, יש לציין העובדא, בחודש טבת באושביץ הי' כפור וקור ושלג, ואחרי יום עבודה לשים את נפשו בכפו עד כדי מסירת נפש, השכנים שלי בחדר היו מתפלאים ואומרים, האמנם יש עוד במקום אכזרי כזה, איש אשר רוח של אהבת אח נמצא בו.

אמנם קבלתי על עצמי שלא אכתוב על צרת נפשינו, אבל מקצת מן המקצת מחובתי לציין, בכדי שהקורא לא יתפס למחשבה שגערטנערייא רייסקו הי' גן עדן עלי אדמות, באחד הימים בעת ניכוש עשבי בר, בין פרי האדמה הוצאתי סלק קטן מן האדמה, כנראה שהגרמני ישב מתחת לגדר אחד והציץ בי במשקפת, כל אסיר יהודי הי' לו בד לבן על חזה השמאלי, ועליו מגן דוד עם המספר שלו, כמו כן על המכנסים בצד הימין על שוק הירך, לכן היכן שלא הסתובב ניתן הי' לרשום את המספר שלו, והנה כעבור שעה קלה כיבד אותי הגרמני במכות ובבעיטות.

במקרה שני נתפסתי כשעל רגלי מתחת למכנסים קשורים בתוך הגרביים עם חבל מספר עגבניות בכדי להכניסם לתוך המחנה, חטפתי על זה כיבוד הגון ובמקרה שלישי כשכבר הצלחתי להכניס תוך המחנה קצת מפרי הירק, והלכתי לבלוק אחר לחפש את האיש הממונה על הלחם, בכדי לעשות קנין חליפין תפס אותי הבלוקובניק ואמר לי הפרצוף שלך אינו מוכר לי ומה אתה מחפש כאן, ואחרי כמה מכות נאמנות הצלחתי לברוח ממנו עוד בי נשמתי, לכן יש להבין כשהמחבר הביא לי לחם הי' בבחינת בנפשו יביא לחמו, והגויים שהיו עמנו בתוך הקומנדו, מהם היו רוצחים מהם היו שודדים וגזלנים, ומקצת מהם בשביל דעות פוליטיות, אבל אלו וגם אלו היו ממללים ומקללים את היהודים, וכך הי' נראה לכאורה הגן עדן באושביץ.

ביום חמישי ד' שבט שנת תש"ד תם ונשלם אושביץ, הרוסים במלחמתם הקשה התקרבו לאושביץ ואילו הגרמנים התחילו לסגת במנוסה, אבל לצערנו הרב אספו את כל האנשים מהמחנה ולפנות ערב יצאנו לדרך בשלג ובקור עצום, חיילים גרמנים "אס אס" עם כלבים רודפים אותנו מהר מהר לצעוד וללכת, ומי שאין לו כח לרדוף וללכת היו מקפחים את שוקיו, ואם איש אחד מעד רגליו מפאת חולשה או מסיבה אחרת הי' מיד נדרס ברגליהם של הצועדים, מכיון באותו הלילה כעשרים או כעשרים וחמש אלף איש מכל המחנות אשר היו בסביבות אושביץ, כולם היו הולכים מאוד צפופים שורה אחרי שורה בשני הצדדים בדרך, מלוים חיילים גרמנים עִם הכלבים.

לא אמנע מלספר גדולת משה וגבורת המחבר אשר עשה בלילה הזה, במחנה אושביץ היו שני ילדים בני 13 -12 היו לבושים כבני נסיכים, בלבוש פאר והדר במגפי עור יפים על רגליהם ופניהם מלאים וטובים אשר נראה שקבלו מאכלים טובים, הצבועים הגרמנים היו מחזיקים אותם להראות לאנשי הרויטען קרייץ בעולם, שהנה אצליהם ישנם נערים יהודים אשר לא חסר להם מאומה.

והנה באמצע הלילה תוך כדי הליכה אחד מהילדים האלה מתדרדר בין השורות אחורה, עוד מעט עומד ליפול מאפיסת כחות מהליכה בתוך השלג, ומתחנן ומבקש "לאזט מיר נישט פאלען" כפי שהזכרתי מי שנפל נדרס מיד למות, ואז ראיתי שהמחבר מושיט לו יד ואומר לו "האלט דיך דא אין מיר" כעבור חצי שעה הילד פורץ בבכי ואומר אין לי יותר כח, המחבר לא מהרהר הרבה מרים אותו, הרכיבו על כתיפו והי' מהלך.

אין שום הסבר טבעי מאין שאף המחבר כח לסחוף אותו כל הלילה עד הבוקר, אף אחד מבין המהלכים לא הציע עצמו להחליפו מפאת חולשת גופם, לפנות בוקר ראיתי שאחד השומרים הגרמנים ניגש אל המחבר ואמר לו "שעהן פין אייך, זעהר שעהן פין אייך", לאחר שני לילות הליכה היו אומרים כחמשת אלפים נפלו ונהרגו בדרך, ויש אומרים חמשת אלפים בלבד הגיעו, במדרש רבה פרשת שמות (פרשה ב' אות ב') אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש כפי כחו, יבא וירעה בעמי הה"ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהי' משרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והי' מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל הוי ומשה הי' רועה.

המסוגלים עדיין ללכת, הגיעו לתחנת רכבת בעיירה לאסלוי, רכבת ארוכה עם קרונות פתוחים כבר היתה ממתינה על המסלול, עלינו על הרכבת, ומיד לאחר מכן יצאנו, כעבור יום נסיעה בערך הגענו למחנה גרויס רויזען, שם הי' גם מקודם מחנה עבודה אבל הי' קטן מדאי מלהכיל אלפי האנשים, שהגיעו במשך כמה ימים, יחד עם הנסיגה של הגרמנים מכל מיני מחנות שונים.

אין לתאר מצב החיים בתוך המחנה, לא יצאנו לעבודה ובתוך המחנה הי' שורר תוהו ובוהו, מהריכוזים של אלפי הפליטים, שלדי גברים שבורים ורצוצים מרוב סבל במצב של אפיסת כחות מוחלטת, לא הי' לא אכילה ולא שתי', אנשים הלכו לנגוע בגדר המחושמל בכדי להפטר מהחיים, וערימת הגופות הי' בתוך החצר.

המחבר כדרכו אינו מוצא אנחה מפיו, ומציע לי ואומר בא נספר סיפורי צדיקים וזכותם תגן עלינו, עבר כשלשה שבועות מאז שהגענו למחנה, והמחבר בא ובשורה בפיו, שמע שמועה שהגרמנים מחפשים טכנאים ורוצים להעבירם לעבוד לבתי חרושת, ומיד אמר ועשה ואסף כמה חברים וניגש לקצין הגרמני הראשון שנקלע בדרכו, המחבר הסכים להיות הדובר, מכיון שלא נקרא לבוא בפניהם עלול הדבר להסתיים באחת דתו, להכות איש בגרויס ראזען עד שנשמתו פרחה הי' מהדברים הפעוטים ביותר בתקופה הזאת.

הקצין הגרמני מקשיב לדברים של המחבר ולא פגע בו לרעה, מוציא פתק ורושם המספרים של כל החברים ואמר לנו לחזור לצריף, והוא מבטיח לבוא לקרא לנו בבוא הזמן, בלילה בשעה אחת עשרה, שומעים קול מכריז, טכנאים החוצה, הובילו אותנו עד לשער המחנה התאספו שמה כשלש מאות איש, לאחר כשעה אומרים לנו לחזור בחזרה, ומדי ערב בערב חוזר על עצמו אותו הסיפור, הולכים בלילה בשלג כפור ורעב עיף ויגע ולאחר מכן חוזרים כלעומת שבאו, ותוך שבוע ימים לא נשאר מכל הטכנאים יותר מאשר כמאה ועשרים איש.

המחבר עומד על שלו ואומר לי לצאת על כל קריאה וקריאה, אולי בכל זאת נצליח לצאת מהגיהנם הזה שנקרא גרויס רויזען, והנה לילה אחד לא מחזירים אותנו, שלשה אויטא משא גדולים הגיעו, העמיסו אותנו עליהם, ויצאנו לדרך, נפרדנו ב"ה מגרויס ראזען, מקום אשר ניתן ליכתוב ספר שלם על מה שקרה במחנה הזאת, שאיני יודע איך לקרוא לו בור שחת, או שאול תחתית.

בדרך ראינו כביש הנקרא לכיוון ליגניץ ברסלאו, וכך הגענו לעיר ציטטוי הנמצא בגבול שלעזיען – טשכי', הוכנסנו לבית חרושת ענק ושטח עצום וגדול לאחר המלחמה נודע לנו שזה הי' בית חרושת לכלי משחית המעופף ללא בן אדם, מהנדס גרמני שאל את כולנו מה האומנות שלו, וכל אחד אמר על מלאכה שקשור בטכנאות.

המהנדס הראשי לאחר שראה אותנו אמר, על האנשים האלה לתת להם מנוחה של שבוע ימים לפוש ולנוח מכיון אין להם צורת בני אדם, ויש לתת להם אוכל טוב שיהיו מסוגלים לעבוד, קבלנו חדרים ומטות, למעשה לא שכבנו במטות מאז שעזבנו את אושביץ, ונודע לנו שהודיעו לקצין האס אס שמהיום אנו הופכים להיות "שוץ העפטלינג" היינו אסורים בחסות, זאת אומרת אין להרוג מתוכינו ללא סיבה, כעבור שבוע מנוחה כוחותינו התחזקו קצת ואז הלכנו לעבוד, על כל עשר יהודים הי' ממונה מייסטר גרמני וכל אחד מאתנו השתדל למצוא חן בעיני אדוניו.

שבוע של חג המצות הגיע ואז גילה המחבר שבתוך מחנה הנשים שבתוך בית החרושת, עובדת במטבח אחותו של הגיס ר' מרדכי הערשקאוויטש הי"ד, שלח לה פיתקא ובו הי' כתוב שמבקש ממנה, לפתוח שק קמח חדש ויבש ולהוציא מלא חופן קמח, ולארוז בסרמטוטים, ולעת ערב כשאנו חוזרים מהעבודה לזרוק הכדור מעבר לגדר, ב"ה הדבר הצליח מבלי שהשומרים ישימו לב לדבר, ובערב פסח לאחר בין הערבים נאפתה מצה קטנה אחת בגודל שלשה כזיתים ממש, המחבר עמי ועוד חבר אחד בירכנו על אכילת מצה, ואת החמץ הצליח המחבר למכור למשך כל ימי הפסח, בעד שלשה תפוחי אדמה ליום.

לאחר הפסח התחיל רעב גדול בתוכינו, מכיון הרוסים הגיעו עד למרחק כשלשים וחמש קילומעטער, ואילו צבא האמריקאי למרחק של כחמישים קילומעטער היינו כאילו בתוך צבת אין יוצא ואין בא אוכל לא הגיע, והגרמנים לקחו גם את האוכל שהקציבו לנו מבית החרושת, השומרים עלינו מחיילי אס אס נתנו לנו קליפת של תפוחי אדמה מבושלים בתוך מים, מדי יום ביומו התרבו נפוחי הרעב, מבין ארבע מאות איש נשארנו על רגלינו כשבעים איש חלשים, הרוסים פתחו השערים, גענעראל יהודי הי' המפקד על הצבא, אמר לנו עליכם לעזוב את העיר תוך שלשה ימים ואם לא הוא חייב לקחת אותנו ולשלוח לרוסיא.

מסכת חדשה התחיל עם שחרורינו, עם טלטול הדרך שמחתינו נהפכו ליגון מחמת חולשת גופינו, ומבלי אפשרות לאסוף קצת כוחות נאלצנו לסחוף את העצמות היבשות, עד לתחנת הרכבת הראשונה למרחק של שלשים וחמש קילומעטער, לעיר הטשעכוסלובקית הראשונה רייכענבערג או ליבערעץ בשפה הטשכית, דוברי רוסית והשולטים בשפה זאת, היו הולכים בראש ההולכים, ובכל מקום שמשמר צבא רוסי עצר אותנו, היו אומרים שאנחנו מרוסיא הקרפטית וחוזרים לביתינו.

ביום ראש חודש סיון בו ביום שעלינו על הרכבת לאושביץ, כעבור שנה תמימה עלינו על הרכבת לנסוע לחפש מי מהנשארים נמצאים בחיים, כעבור ארבע עשרה יום טלטולים מרכבת לרכבת וממדינה למדינה ומעיר לעיר הגענו לתחנת טשאפף, ושם שמענו שאח המחבר יושע פריעדמאן חי וקיים, ונמצא בבית חותנו בדאמוץ ליד אוהעל מיד פנינו את דרכינו לשם, במקום לנסוע למוזשאי והנה מה טוב ומה נעים לשבת שלשה אחים יחדיו.

ביקשנו מר' יושע להציע את המיטות אנו רוצים לישון, שלושים ושש שעות ישן המחבר ואנכי, בהעלם אחת מבלי שיהי' מסוגל להעיר אותנו, מפחד רצה לגשת לרופא ולשאול אותו מה עליו לעשות, ב"ה התעוררנו שנינו אבל לא היינו מסוגלים ללכת יותר מעשר צעדים בבת אחת מחמת חולשת גופינו, ור' יושע הוא אשר השקה אותנו עם חלב נקי, ובישל לנו מאכלים בכדי להחיות נפשינו, ותוך חודש הגיעו לביתו של ר' יושע עוד שלוש אחיות, ובת אחינו הבכור ר' אברהם אהרן וזה כל שארית הפליטה מבית אבא ר' יונה פריעדמאן, שש אחים ואחיות מתוך שלשה עשר אחים ואחיות.

אחי ר' יושע הי' רגיל מדי פעם לעבור בעיירות הסמוכות לאוהעל, ביום אחד בא לביתו וסיפר שמצא זווג הגון להמחבר בתולה כשרה וצנועה, בת למשפחה מאוד מיוחסת בת הנגיד והגביר הרב החסיד ר' חיים פריעדמאן הי"ד, ראש הקהל דעיירה הסמוכה לאוהעל אשר נקרא פאצין, ובהסכמת כל האחיות וכל בני המשפחה באו בקשר שידוכין במז"ט, המחבר עם מרת רבקה רחל תחי' ועברו לגור לאוהעל.

לאחר תקופה קצרה ראה המחבר שלא ניתן לבנות בית חדש בהונגריא, היכן שנתנו יד לרדוף ולהשמיד בית ישראל, לכן החליטו שוב לקחת מקל הנדודים ולצאת לדרך, וכך הגיעו לאוסטריה ומשם נסעו לארצות הברית לעיר הבירה ניו יורק ושם התחיל לבנות בית חדש מיוסד על דרך אבותינו דרך תורה ויראה וחסידות, ושם גם חזר לתורתו ועבודתו.

בשנת תשכ"ה בא המחבר לביקור לארץ ישראל, תוך כדי השיחה עמי על כל מיני זכרונות על העבר הגענו לדבר על ההוה, שאלתיו האם עוסק או רצונו לעסוק שם באמריקא בארץ אשר שם הרי ישנם אפשרות לעסוק בעשיית עסקים ולהרויח רוחים הגונים בעניני ממונות, התשובה היתה אין לי כל רצון בעשיית הון ומסתפק אנכי במועט, בשכר חודשי וברוך ד' יום יום.

בהגיע זמן תפילה והמחבר נכנס לביהמד"ר, מיד הבנתי מדוע המחבר מסתפק במועט מכיון מיד ניגש אל ארון הספרים, ושקע עצמו בספרי ראשונים ואחרונים כאילו אחד אשר חוזר אל לימודיו לאחר הפסקה קצרה, ומיד לאחר תפילת ערבית ניגש אל ארון הספרים בביהמד"ר, היה עלי להזכירו שהרי ממרחקים בא לבקר את אחיו ובני משפחתו, לכן אני מבקש שיואיל בטובו לבוא לביתי, הוספתי עוד באמרי אכן נודע הדבר, הרי כל כולו שקוע מחשבתו בלימוד תורה ומי יודע אם גם בכתיבת חידושי תורה בעניוות יתירה ענה ואמר שבמשך היום עובד אני ועוסק באומנות האלקטרוניקא ובלילה בזמן הפנוי עוסק אני קצת בתורה.

הצליח המחבר לקשור סופו לתחילתו, וכמו שישב ולמד בצעירותו בהתמדה רבה כמו כן גם לאחר שעבר וסבל הרבה בימי המלחמה הנוראה, ועבר עליו ימי השואה וכאשר הגיע אל המנוחה והנחלה, חזר ללימודיו ועסק בלילות בלימוד תורה לשמה וחידש חידושי תורה, ובכתיבה להעלותם בכתב בהתמדה בלתי רגילה.

המחבר זצ"ל השאיר אחריו דור ישרים יבורך זכותו יגן עלינו ויהי' לנו למליץ יושר ולכל בני המשפחה.

אחיו מכבדו מתוך אהבה

ומאד קשה היה עלי פרידתו

יהא זכרו ברוך.

ישעי' פריעדמאן