מכירה פומבית 164 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
28.1.17
הרצליה, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 99:
ראובן רובין
|
|
|
נמכר ב: $60,000
הערכה:
$
60,000 - $80,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1974 - 1893
אם ובתה בשדה,
שמן על בד, 65X81 ס”מ,
חתום.
מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב.
ראובן רובין הרבה להשתמש בציוריו בסמלים ומוטיבים החל בשנות ה- 20 ולאורך כל שנות יצירתו. ציור זה, הנשען על יצירות אייקוניות בשילוב מוטיבים מוקדמים של רובין, הוא גרסה מקומית- יהודית-ארצישראלית, לציורי המדונה המפורסמים, בה דמות האם אינה אם פרטית/ביולוגית כי אם רובד קולקטיבי/ אלגורי שנשענת על מיתוסים תנ”כיים בהגבהה לאומית. דמות-אם אלגורית ומיתולוגית זו, ששורשים לה בתנ”ך, במדרש ובקבלה (אך הדיה המודרניים המערביים בדמויות נשיות לאומיות ניאו-רומיות נוסח ”בריטניה”, ”קולומביה”, ”מרי-אן” וכו’) ליוותה את הספרות היהודית והעברית, הדתית והחילונית, לדורותיה. אלא, שספרות ההשכלה במאה ה- 19 היא שהרימה את כפפת הלאומיות ושחזרה את דמות האם הנדונה כפיגורה מטאפיזית המייצגת את השפה העברית המתחדשת ו/או את דמות הארץ שבניה עזבוה... לאם הביולוגית לא הייתה עדנה רבה מדי באמנות הישראלית, באשר היא שבה וגויסה גיוס ציוני לרובד הקולקטיבי-אלגורי. כך, כבר בציורו הטריפטיקוני הענק של ראובן רובין, ”הפירות הראשונים” ( 1923 ), נישא הבן התימני בידי אמו (השניים ניצבים ליד האב התימני בבחינת ”המשפחה הקדושה”) כהד חזותי לפירות האקזוטיים שנושא חלוץ מונומנטאלי בסמוך לבת-זוגו הנדמית למדונה: כמו היה הבן, דוגמת הפירות, קורבן ביכורים המוגש למולדת בידי האם. ב- 1922 צייר ראובן את ”המדונה של חסרי הבית”: המדונה יושבת על האדמה לשפת ים, לבושה בשמלה שחורה-כחולה וחלוצת שד, תינוקה המעורטל שוכב למרגלותיה בקדמת הציור. המדונה מציגה לראווה שני פרחים אדומים בשתי ידיה, עת מאחוריה שרועים ארבעה גברים תשושים – ספק מעולפים, ספק ישנים – ומאחוריהם שלוש סירות ריקות עוגנות סמוך לחוף. ציור זה של לידת ”משיח” (בסימן ”דם” הפרחים, רמז לקורבן צפוי) לרקע אוזלת היד החברתית (בנוסח ”מתי מדבר” הביאליקיים( מנסח את דמות המדונה כדמות האם הלאומית, דמות האומה. ”ייצוג האם באמנות הישראלית עד שנות השבעים התבסס ברובו על מודלים קיימים מהאמנות המערבית, להם נוסף מטען ייחודי המכיל את החוב הציוני (יוחנן סימון, מרדכי לבנון, משה פרופס, אהרון גלעדי(, התנ”כי (אבל פן, מרדכי ארדון), הקושרים את האם אל האדמה הקדושה (ראובן רובין, נפתלי בזם, דוד פולוס, אורי רייזמן) ואת השכול כקורבן אימהי למען הסדר הפטריארכלי המגולם על-ידי המולדת, הדת, הלאום והמסורת.” גדעון עפרת, ”המדונה והבן” שלנו, המחסן של גדעון עפרת, 2012
גדעון עפרת, רחל, שרה, הגר, המחסן של גדעון עפרת, 2011
$
הערכת מחיר: $80,000 - 60,000
$
הערכת מחיר: $80,000 - 60,000
| אם ובתה בשדה, שמן על בד, 65X81 ס”מ, חתום. מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב. ראובן רובין הרבה להשתמש בציוריו בסמלים ומוטיבים החל בשנות ה- 20 ולאורך כל שנות יצירתו. ציור זה, הנשען על יצירות אייקוניות בשילוב מוטיבים מוקדמים של רובין, הוא גרסה מקומית- יהודית-ארצישראלית, לציורי המדונה המפורסמים, בה דמות האם אינה אם פרטית/ביולוגית כי אם רובד קולקטיבי/ אלגורי שנשענת על מיתוסים תנ”כיים בהגבהה לאומית. דמות-אם אלגורית ומיתולוגית זו, ששורשים לה בתנ”ך, במדרש ובקבלה (אך הדיה המודרניים המערביים בדמויות נשיות לאומיות ניאו-רומיות נוסח ”בריטניה”, ”קולומביה”, ”מרי-אן” וכו’) ליוותה את הספרות היהודית והעברית, הדתית והחילונית, לדורותיה. אלא, שספרות ההשכלה במאה ה- 19 היא שהרימה את כפפת הלאומיות ושחזרה את דמות האם הנדונה כפיגורה מטאפיזית המייצגת את השפה העברית המתחדשת ו/או את דמות הארץ שבניה עזבוה... לאם הביולוגית לא הייתה עדנה רבה מדי באמנות הישראלית, באשר היא שבה וגויסה גיוס ציוני לרובד הקולקטיבי-אלגורי. כך, כבר בציורו הטריפטיקוני הענק של ראובן רובין, ”הפירות הראשונים” ( 1923 ), נישא הבן התימני בידי אמו (השניים ניצבים ליד האב התימני בבחינת ”המשפחה הקדושה”) כהד חזותי לפירות האקזוטיים שנושא חלוץ מונומנטאלי בסמוך לבת-זוגו הנדמית למדונה: כמו היה הבן, דוגמת הפירות, קורבן ביכורים המוגש למולדת בידי האם. ב- 1922 צייר ראובן את ”המדונה של חסרי הבית”: המדונה יושבת על האדמה לשפת ים, לבושה בשמלה שחורה-כחולה וחלוצת שד, תינוקה המעורטל שוכב למרגלותיה בקדמת הציור. המדונה מציגה לראווה שני פרחים אדומים בשתי ידיה, עת מאחוריה שרועים ארבעה גברים תשושים – ספק מעולפים, ספק ישנים – ומאחוריהם שלוש סירות ריקות עוגנות סמוך לחוף. ציור זה של לידת ”משיח” (בסימן ”דם” הפרחים, רמז לקורבן צפוי) לרקע אוזלת היד החברתית (בנוסח ”מתי מדבר” הביאליקיים( מנסח את דמות המדונה כדמות האם הלאומית, דמות האומה. ”ייצוג האם באמנות הישראלית עד שנות השבעים התבסס ברובו על מודלים קיימים מהאמנות המערבית, להם נוסף מטען ייחודי המכיל את החוב הציוני (יוחנן סימון, מרדכי לבנון, משה פרופס, אהרון גלעדי(, התנ”כי (אבל פן, מרדכי ארדון), הקושרים את האם אל האדמה הקדושה (ראובן רובין, נפתלי בזם, דוד פולוס, אורי רייזמן) ואת השכול כקורבן אימהי למען הסדר הפטריארכלי המגולם על-ידי המולדת, הדת, הלאום והמסורת.” גדעון עפרת, ”המדונה והבן” שלנו, המחסן של גדעון עפרת, 2012 גדעון עפרת, רחל, שרה, הגר, המחסן של גדעון עפרת, 2011 |
|
$ | הערכת מחיר: $80,000 - 60,000 | ||||
