פלשתינה א"י אסימון טמפלרים בעריך 20 פארה משנת 1880-1917 HAFFNER CC-13A מדורג PCGS AU-53 טייפ I

פלשתינה א"י אסימון טמפלרים בעריך 20 פארה משנת 1880-1917 HAFFNER CC-13A מדורג PCGS AU-53 טייפ I
 אסימוני הטמפלרים הוטבעו בגרמניה ב 1880 במטבעה המלכותית וורטאמברג בעיר שטוטגרט. האסימונים היו שווי ערך לפארה הטורקי והונפקו בארבעה עריכים 5, 10. 20 ו 40 פארה. האסימונים שימשו את הקהילה במסחר בין הישובים הטמפלרים השונים ובבתי העסק הרבים שלהם בישוב, ישנם

שלושה סוגי אסימונים טמפלרים.

1-מפליז פנים: מחרשה במרכז ובהיקף הכיתוב "Centralcasse Des Tempels" בגב: עריך האסימון

2-מפליז הפנים כמו סוג 1 בגב מסביב לעריך בהיקף הכיתוב "Consummark"

3- כמו סוג 2 אבל מאבץ מצופה ניקל

הטמפלרים הם חברי ארגון נוצרי שנוסד בוירטמברג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. הארגון שאף להכשיר את הקרקע לקראת הביאה השנייה של ישו והגאולה. לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. ב-1856 הוקמה חוות הכשרה בקירשנהרדוף שבגרמניה, לאחר ששלחו "מרגלים" שיתורו את הארץ בשנת 1858, ולאחר מספר ניסיונות כושלים של קבוצות קטנות להיאחז בקרקע בעמק יזרעאל, הגיעו בשנת 1868 454 מחברי התנועה לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון עות'מאני. עם הגיעם הקימו את המושבה הגרמנית בחיפה, לאורך הרחוב שנקרא כיום שדרות בן-גוריון. כעבור שנה (1869) הקימו 320 מתיישבים נוספים את המושבה השנייה, ביפו. המושבה החקלאית הראשונה שהקימה התנועה הייתה שרונה, שהוקמה בשנת 1871 על אם הדרך יפו-שכם ובה 269 מתיישבים. ב-1873 הקימו 300 מתיישבים טמפלרים מושבה בעמק רפאים בירושלים, אזור המכונה עד היום "המושבה הגרמנית". פרוור של המושבה בחיפה הוקם על הכרמל ונקרא "כרמלהיים". בסיום גל ההתיישבות הראשון ישבו במושבות ברחבי הארץ 1,340 איש, שעסקו בחקלאות, מלאכה, מסחר, תחבורה, תיירות, אדריכלות ועוד.

גל ההתיישבות השני של הטמפלרים. ב-1903 הוקמה בסמוך למושבה הוותיקה ביפו שכונה טמפלרית נוספת, "ולהאלה" שמה, שאיכלסה את הדור השני של המתיישבים. באותה תקופה הוקמו גם שלוש מושבות חקלאיות מחוץ לערים הגדולות: "וילהלמה" (1902) - כיום מושב בני עטרות הסמוך לנתב"ג, בית-לחם (1906) - כיום המושב בית לחם הגלילית, ו"ולדהיים" - כיום מושב אלוני אבא.

ערב מלחמת העולם הראשונה מנו קהילות הטמפלרים ברחבי הארץ 2,200 נפש. הטמפלרים נהנו מקשרים טובים עם השלטונות העות'מאניים, זכו להערכתם של הערבים והיהודים, ותרמו רבות להתפתחותו של היישוב בארץ ישראל. הם הביאו עמם מאירופה כלים ושיטות עיבוד מודרניות לחקלאות כ"משק מעורב", גידולים חדשים, משק חלב מודרני, כרכרות רתומות לסוסים וסגנון אדריכלי אירופאי.

ב-1917 נכבשו דרומה ומרכזה של ארץ ישראל על ידי חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי, אשר הטיל בה ממשל צבאי. הטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית המובסת, נחשבו נתיני אויב ופעילותם נאסרה, . ב-1918 הוגלו 850 מבין תושבי מושבות הטמפלרים הדרומיות למצרים, שם הושמו במחנה מעצר. 300 מתוכם גורשו חזרה לגרמניה. עם ייסודו של הממשל האזרחי של המנדט הבריטי בארץ ישראל ביולי 1920 הורשתה מחדש פעילות הטמפלרים בארץ, ובמהלך השנים 1920–1921 שבו הגולים ממצרים ומגרמניה. מרבית הגרמנים הטמפלרים שחיו בארץ ישראל בשנות השלושים, תקופת עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, השתדלו לשמור על נייטרליות. הם נזקקו ליחסים טובים עם השוק המקומי היהודי שרכש מהם את מרבית תוצרתם, ועם האוכלוסייה הערבית שספקה להם את כוח העבודה הזול. עם זאת, הם נחשפו יותר ויותר לתעמולת המפלגה הנאצית, ורעיונות נאציים נהפכו מקובלים בקרב חברים מבני הקהילה דבר שגרם למתח רב בין חברי הקהילה לישוב היהודי

אחרי המרד הערבי ב1936 על פי הוראות שלטונות המנדט הבריטי, הוקפו המושבות הגרמניות בגדרות תיל ובמגדלי שמירה והפכו למחנות מעצר. תושבי חיפה הגרמנים הועברו צפונית לעכו, למחנה המעצר מזרעה, ובהמשך הועברו חלק מהם למושבות הגליליות. לשמירה על המושבות הוקמה יחידה מיוחדת של נוטרים, שמנתה בשיאה 300 איש. במחנות הוחרמו מכשירי הרדיו, הייתה האפלה בערב, ובוצעו חיפושים בבתים ועל גופם של העצורים. באירופה שתחת הכיבוש הנאצי נלכדו במחנות ריכוז יהודים שיצאו מארץ ישראל לפני המלחמה. המשפחות בארץ לחצו על הסוכנות היהודית לפעול לשחרורם, כאשר במקביל לחצו גם טמפלרים וגרמנים על ממשלת גרמניה לפעול לשחרור בני משפחותיהם הכלואים במחנות מעצר בארץ ישראל.בסופו של דבר הוחלפו כמעל 1000 טמפלרים בכמה אלפי יהודים שהורשו לחזור לארץ.לאחר תום המלחמה ביקשו הטמפלרים לשוב לבתיהם בארץ ישראל ולקבל חזרה את רכושם. המוסדות היהודיים התנגדו לבקשה זאת ובקשו מהבריטים לגרש את שאר הטמפלרים מארץ ישראל. בסוף 1946 הודיע השלטון הבריטי כי על הטמפלרים לעזוב את ארץ ישראל, אולם הגירוש לא יצא לפועל. ב-17 באפריל 1948, ערב הכרזת מדינת ישראל, יצא גדוד 4 של גולני לכבוש את ולדהיים ובית לחם הגלילית, על רקע החשש כי הערבים השכנים יתפסו את המושבות הגרמניות. הגרמנים מבית לחם הגלילית נמלטו ברובם מהמקום. הם נתפסו מאוחר יותר בכפר הערבי ספוריה בידי כוחות ההגנה שהיו בדרכם לנצרת. אחרוני הגרמנים שישבו במעצר בארץ ישראל הועלו על אוניה לקפריסין, שם נכלאו בפמגוסטה ומשם, לאחר חמישה חודשים, הובלו לאוסטרליה וצורפו ליתר המגורשים שישבו שם מאז 1941.