יוחנן סימון

יוחנן סימון

דמויות בקיבוץ, 1947 ,
שמן על בד, 80X65 ס"מ.
חתום ומתוארך.
מקור: אוסף משפחת רויטמן.

ספרות ותערוכה: Art in Israel, אמנון ברזל, עמ' 69. 

הציור הזה, שלא הכרנוהו עד כה, הוא מהטובים בציורי ה"מנוחה" של יוחנן סימון. לצד שני ציורי "מנוחת הפועלים" (1943 , 1944), שלושה ציורי "מנוחה בקיבוץ" (1944 , 1947, 1949) , שני ציורי "שבת בקיבוץ" (1944 , 1947), "אחרי העבודה" (1946) ועוד ועוד – הציור הנוכחי לא רק שמוכיח את הצייר בן ה- 42 במיטבו, אלא גם מאשר את עניינו בייצוג מצבים של "אחרי העמל" (לאלה יצטרפו גם ציורי קיר ובד בנושאי "נוער בקיבוץ" (ריקודים, נגינה, ספורט וכו') ו"שעת ילדים". לא, שחלילה, חסרים ציורי עבודה ביצירת סימון: שהרי, זכורים לנו ציורי העודרים, החופרים, הקוטפים, הדשים, הקודחים ועוד; אך, דומה, שסימון ביכר-יחסית להטמיע את רעיון העמל דווקא בזמן המנוחה וההינפשות ממנו. וברור מדוע: מצב המנוחה הקל עליו את מלאכת ה"פיסול" הציורי של דמויותיו המונומנטאליות, המוקפאות בקווי-מִתְאר שחורים ועבים-יחסית. מנגד, התנועה שבפעולת העבודה אינה מתיישבת במהותה עם הסטטיות המתבקשת של העיצוב ההרואי, אליו חתר הצייר. וכך, מה שעשוי להיראות תחילה כציור של פועלים בעמלם, וזאת בגין הדחיסה ה"סואנת" של דמויות רבות בתנוחות גפיים מגוונות ומנוגדות, מסתבר במבט שני כייצוגה של הפסקת העבודה או סיומה. מהי עבודתם של פועלים אלה? קשה לדעת. הגרזן (?) שביד הפועל מימין אינו מסגיר את תכליתו. התבוננו בציור: יום קיץ חם. הפועלים מרוכזים בחלקם על יריעת בד כחולה מתחת לסככת-עץ, המצלה עליהם. אחרים נחים בחוץ. כיסויי הראש של הגברים והנשים מלמדים שכולם גם יחד עבדו בשמש הקופחת. הפועל המרכזי, שבקדמת הציור, הסיר חולצתו ואוחז בכד-מים להשיב נפשו. מימינו, כורע פועל בגופיה (הלה עם הגרזן) והוא מקנח זיעתו מפניו. מימין לו, פועל אחר גומע מים מכד שמניף בזרועותיו. משמאל לדמות הניצבת במרכז, כורע צעיר, בידיו סלסלת נצרים ובה כלי אוכל ומזון. זוהי שעת צהריים (האור קורן מאד מבחוץ), פסק-זמן לארוחה, לשתייה ולהרפיית איברים, בטרם ישובו הכול לעבודתם המפרכת. שתי דמויות – איש (מימין) ואישה (בגבה אלינו) – אוחזים בפלחי אבטיח. אישה נוספת, משמאל (בכומתה אדומה), יושבת ונחה, תוך שנשענת על ערימת שקים (?). ברקע מימין, פועל משקה חמור בדלי שבידיו, בעוד חמור נוסף ממתין בסמוך, קרוב למיכלים אפורים גדולים, ככל הנראה – מי שתייה לעובדים ולחיות-העבודה. הציור כולו משלב בהרמוניה תמונת חוץ ותמונת פנים (הסככה), מבוא למעבר של הצייר בסוף שנוות ה- 40 מתיאורים של סצנות-חוץ בקיבוץ לסצנות-פנים [טלי תמיר, "יוחנן סימון: דיוקן כפול", 2001 , עמ' 113]. 11 שנים חלפו מאז הגיע סימון לקיבוץ גן-שמואל והוא נמצא בשיא המהלך האמנותי הריאליסטי-חברתי, שמשימתו להרים על נס את ערכי התנועה הקיבוצית: גופם החסון-בריא של הפועלים הצעירים (בציורי הקיבוץ של סימון כמעט שלא נאתר קשישים. החברה הקיבוצית היא חברה צעירה), השוויון בין גברים לנשים (השותפות בעבודה הקשה), אחדות האדם והטבע (גווני האדמה בייצוגי הגוף), הקולקטיב (ריבוי הדמויות וה"ביחד" של המֶחְבָּר הציורי). על הזיקה הסגנונית לציורי דייגו ריברה המכסיקני ופרנן לז'ה הצרפתי - כבר נכתב רבות. נשוב ונדגיש רק, שהציור הנוכחי הוא מטובי ציורי הקיבוץ של יוחנן סימון. ובל נחמיץ את העיקר: שימת הדגש על האדם.

גדעון עפרת