נחום גוטמן
1980 - 1898

1980 - 1898
נוף, 1970 ,
שמן על בד,
92X130 ס”מ,
חתום ומתוארך.

מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.

באותה שנה בה צייר גוטמן את ציורו זה, פרסמתי מאמר ב”משא”, המוסף לספרות של העיתון ”דבר”, ובו ניתחתי את ספרו, ”הרפתקאות חמור שכולו תכלת” בבחינת ”אני מאמין” של גוטמן בנושא האמנות. ימים ספורים לאחר פרסום המאמר, קיבלתי מגוטמן מכתב קצר בכתב יד, בו ביטא את הפתעתו ה”נעימה מאד” למקרא המאמר, והזמינני לבקרו ”בחדר עבודתי – ותראה את עבודותיי, (....) אנא!”. מובן מאליו, שעד מהרה נמצאתי מטפס במדרגות בית הדירות התל אביבי שברחוב אחד העם 136 . נחום ודורה גוטמן פתחו את הדלת במאור פנים, כיבדו אותי בכוסית יין מתוק ובפרוסה של עוגת ”לקך”, וכל השאר היו דברי טרוניה של האמן על העוול שנגרם לו מצד יוסף זריצקי ו”אופקים חדשים”. חרף כל מעמדו כקלאסיקון תל אביבי וישראלי, גוטמן חש פגוע, מודר, מודח, מושפל. הוא לא הבין כיצד זה שאין מכירים בערכיו המודרניסטיים, אף המופשטים, שמאכלסים את ציוריו התלויים מסביב בחדר האורחים. עתה, אני מתבונן בציור הנוף הנוכחי, ודומה עלי שביכולתי להבין, הן את גוטמן והן את מתנגדיו. גלויים לעין הרכיבים המופשטים של הציור, חרף הפיגורטיביות הבסיסית שלו (בה, יצוין, נקטו גם רבים מציירי ”אופקים חדשים”, לבטח בפרק המוקדם של הקבוצה): ההכללה הכתמית שבדימויי העצים, האדמה וכו’; ההשטחה הרבה, הדגש על ”מוזיקליות” חזותית של ערכי הצבע ושל יחסי התצורות האורגאניות בינן לבין עצמן. אך, גם ברור מה קומם את אמני ההפשטה: המקומיות המזרחית של גוטמן (ראו את שתי הערביות המיניאטוריות המצוירות במרכז התחתון): הים-תיכוניות הגוטמנית של התכולים והצהובים (”בין חולות וכחול שמים”, כפי שקרא גוטמן לספרו האוטוביוגראפי; או שניות המדבר והים, שמגדירה את מושג הים-תיכוניות): הדקורטיביות של הציור, אולי גם שמץ הנוסטלגיה המקומית למראות של פעם... ומעל לכל, הידידותיות של הציור והצייר, המאירים פנים לצופה ומבקשים ל”החביב” עליו את המקום הארצישראלי. נדגיש: ב- 1970 , זמן יצירת הציור, ”אופקים חדשים” היא כבר ז”ל מזה שבע שנים, שעה שעולם האמנות הישראלי נכבש בידי דור חדש ועל ידי אמריקניזציה של גלי ”פופ-ארט”, מינימליזם ומושגיות. נחום גוטמן רחוק מכל אלה: עודנו מאמין בציור, עודנו מאוהב בציור, מאוהב בארץ, אוהב בני אדם ומבקש בכל מאודו לאשר הרמוניה בנוף המצויר ובינו – האמן – לבין צופיו.
גדעון עפרת