רות שלוס
2013 - 1922

2013 - 1922
אישה שוכבת,
שמן על בד, 73X100 ס”מ,
חתום.

לדמות האשה שמור מקום חשוב ומרכזי בעבודתה של רות שלוס. עניינה בתיאור האשה חורג מהמסורת האמנותית המסועפת של דימויי אם וילד, ונוגע בנשיות הן כמצב קיומי הן כמעמד חברתי. האשה בציוריה של שלוס – המופיעה פעמים רבות לבדה, בלי ילדיה – מבטאת התמודדות קשת-יום, אך בו-בזמן היא זו שזועקת ומשמיעה את קול המחאה. על הציור תימנייה, שהוצג בבית רוטשילד בחיפה ב- 1964 , כתב מ. קלדרון בקול העם שהוא צויר ב”אותנטיות כה רבה עד שנדמה כי ביכולתה לעורר רגשות מעורבים בליבן של כמה גבירות המטיילות עם כלבן במרכז הכרמל”. בזו היא גם הזרועה המונפת בציור המחאה המובהק ביותר של שלוס (מתוך הסדרה גבולות מ 1982): זרועה של תימנייה אחרת, המונפת בזעם כנגד כל שלטון מדכא ומעוול. הרבה לפני ארגונים כמו ”ארבע אמהות” ו”נשים בשחור”, שבעקבות מלחמת לבנון והכיבוש המתמשך יצאו למחות נגד המלחמה מנקודת מבט נשית ואמהית, הסבה שלוס את מרד הימאים (1952) הגברי של נפתלי בזם – ציור שסימל יותר מכל את המחאה החברתית בשנות ה -50 – למרד שבמרכזו קול האשה.
הארת דמות האשה באור מיוחד נובעת אצל שלוס בטבעיות מתוך חוויית חייה-שלה, שמהלכם מעולם לא נדרש לתמיכה אידיאולוגית או ממסדית של ”פמיניזם” זה או אחר. כמי שהחליטה על דרכה בהיותה ילדה בת 12 , יצאה לחיים עצמאיים בגיל 16 , נשמעה לסדר-יומה העצמאי גם בתוך המסגרת הקולקטיבית, וחיה שנתיים ברשות עצמה בפריז; כמי שנדרה להתנזר מחיי נישואין והחליטה, במודע, לחזור בה; וכמי שניסחה לעצמה אני-מאמין אמנותי כנגד כל הסיכויים, ונצמדה אליו לאורך כל הדרך – שלוס חשבה ופעלה כל חייה כאשה עצמאית. משהגדירה לעצמה את ייעודה – איש לא יכול היה להסיטה מדרכה. השקפת העולם העצמאית של שלוס קרובה ברוחה לרעיונות של הפמיניזם הקלאסי, גם בסירובה לקבל על עצמה את עול הנשיות בגרסתה המקובלת: מאז ומעולם הפגינה בוז צונן כלפי תרבות ה”נשיות”, המתרכזת בענייני יופי ואופנה ועוסקת בטיפוח הבית והמטבח. למרות נסיונה הרב כמבשלת במטבח הקיבוץ, התייחסה שלוס לניהול הבית באופן ענייני, כמה שמתחיל ונגמר במסגרת ההתנהלות היומיומית התקינה, ובשום אופן לא הסכימה לייחס לעיסוק זה משמעות אסתטית או גסטרונומית החורגת מהנדרש. מנקודת מבטה העצמאית התבוננה שלוס בגורלם הכאוב של הנשים סביבה. היא בחרה תמיד לצייר נשים שאינן משמרות את יופיין וחושניותן אלא מכווצות אל תוך גופן שנים של עמל ומאמץ, כמאסה המקרינה כבדות ונמשכת כלפי מטה, אל האדמה או הרצפה. הנשים הבוגרות בציוריה מודעות לגורלן כנשים, ואפילו הילדות מישירות מבט, בעיניים פקוחות, אל עתיד לא ברור. במרוצת השנים אף הואשמה שלוס בכך שדמות האשה הכאובה והמושפלת הפכה אצלה לסטריאוטיפ החוזר על עצמו, אך היא שמרה אמונים לנושא והמשיכה לחקור את מכלול היבטיו.
טלי תמיר, ציור נגד הזרם, רות שלוס - עדות מקומית, משכן לאמנות עין-חרוד, 2006 עמ׳ 73-74 .