רות שלוס
1922-2013

1922-2013
נשים במעברה,
שמן על בד, 130X197 ס”מ,
חתום.

מקור: עיזבון האמנית.

טוב, זה לא יכול להיות ציור משנות ה-60 , ולו רק בדין אנטנות הטלביזיה הרבות על הגגות: הטלביזיה הגיעה אלינו, כזכור, לא לפני 1968. נתפשר אפוא על תחילת שנות ה-70. לאור זאת, נשאל: מעברה?! הבה נסכים על שכונת עוני. מן המפורסמות היא רגישותה של רות שלוס ל”סוציאלי” ולמקופחים, ויותר מכל לנשים, ויותר מכל הנשים - לאימהות, ויותר מכל האימהות - לאימהות פלסטינאיות או מזרחיות. שתי הנשים שלפנינו, מימין למקבץ הבניינים האפור, הן, אכן, אם ובתה, ככל הנראה מעדות המזרח. השתיים צופות קדימה במבט נטול תקווה ובפאסיביות. רות שלוס מבקשת לבטא אמפטיה לשתיים אלו ולכל מי שהן מייצגות, ובה בעת, לנסוך חוט מלנכולי לא דק על נוף עירוני זה של עוני ושל צמד פשוטות-העם, שנוכחותן האסתטית הכובשת אינה אלא אמצעי נוסף במהלך ההומאניסטי של הציירת. הווירטואוזיות הרישומית של שלוס אינה ניתנת להצנעה – היא זועקת מכל קו בוטח, חד (דוקר, פוצע, שורט) ובוטח של הציירת, ואפילו מאותו שרבוט מופשט במרכז הציור, המבטא, אם לא את כוחות הכאוס המאיימים על דיירי השכונה, כי אז את הזעם העצור בהם ובלב האמנית המגויסת לאתוס החברתי. מלבד תכני המחאה המעודנת, שלוס מאזנת בציורה הנוכחי את אנכי שתי הנשים עם אופקיות המבנה שברקע; או שמאזנת את המבנה האורגאני של הדמויות עם המבנה הארכיטקטוני שברקע. הגוונים האפורים המלנכוליים מתמזגים בבז’ים-צהובים הבהירים, התורמים לאווירת ה”מדבריות”, שממקמת אותנו, מן הסתם, באחת מעיירות הדרום. ועוד איזון: בין הריאליסטי לבין המופשט: רות שלוס, מ”אימהות” הריאליזם החברתי בישראל של שחר שנות ה-50, יודעת להתפשר עם ערכי המודרנה המופשטים והיא מוותרת על פרטים אנטומיים, על פרטים ארכיטקטוניים ועל עומק תלת-ממדי, תוך שמאחדת אדמה ושמים בערטילאיות משותפת, הנתמכת על ידי גל חורבה או גרוטאות משמאל. אותה צהבהבות מדברית אינסופית שברקע חלה על השמים כעל הארץ והיא מרוקנת את הרקיע מכל תקוות גאולה טרנסצנדנטיות. המטריאליזם האתיאיסטי של שלוס אינו מבטיח ישועה אלוהית לדמויותיה, והוא תומך בריאליזם הבסיסי של הציור. גדעון עפרת