יחזקאל שטרייכמן
1906-1993

1906-1993
האמן באטלייה, 1955,
שמן על בד, 65X50 ס”מ,
חתום ומתוארך.

תערוכה: ביאנלה בסאן פאולו, 1955 (מדבקת הביאנלה מודבקת על גב הציור).

לא מכבר, ב- 1954 , הוענק לשטרייכמן בשלישית (!) פרס דיזנגוף והוא גם הציג בתערוכה הישראלית הקבוצתית בביאנאלה בוונציה (תערוכה שנדדה לרומא, אמסטרדם ובריסל). שטרייכמן נמצא בשיא בשלותו המוקדמת. אמנם, בתערוכת ”אופקים חדשים” ב- 1953 הציג ציור-שמן בשם ”הצייר והמודל” (הציור צויר ב- 1947 או קודם לכן), אך הנושא של האמן בסדנתו היה חריג בציורי הצייר במחצית שנות ה- 50 . כי ציוריו דאז עמדו והתייחדו ברובם הגדול בסימן נופים מופשטים-למדי – נופי רמת-גן, עין-הוד, טבריה (קבר מאיר בעל-הנס), צפת ועוד. אך, בעוד שטרייכמן משכלל את שפת ההפשטה שלו מחוץ לסדנה, חלק מציוריו דאז נותר בתחום התפנים, לבטח אותם ציורים המייצגים את רעייתו. ישנן סיבות טובות להניח, שציור התפנים שלפנינו הוא הציור ”כן-הציירים” (כפי שנקרא בקטלוג), ששטרייכמן הציגו ב- 1955 בתערוכת השישית של ”אופקים חדשים” (במוזיאון תל אביב), אחד מתוך חמישה מציוריו. וללא ספק, הציור הנדון הוצג באותה שנה עצמה בביאנאלה בסאו-פאולו. זהו אפוא ציור ששטרייכמן ואוצרים החשיבו במיוחד.
הקומפוזיציה ברורה, פשוטה, בסיסית: מימין, דמות הצייר (הפאלֶטה שבימינו מסומנת בפסים אדומים), ניצבת בסמוך לכן-ציור גדול, הנתמך על ידי שלושה עמודי עץ ונושא עליו ציור אופקי מופשט, ציור ”שטרייכמני” נועז-יחסית בדרגת ההפשטה שלו. מלמעלה, בין הצייר לבין הכן, תלוי אהיל מנורה גדול. אם כן, ציור בתוך ציור, ציור הנתון כל-כולו במרחב אמנותי צרוף (הסטודיו). ”אמנות טהורה”, אמנות על אמנות, רדוקציה של הציור מרמת התוכן (שכאמור, הוא בסיסי, אף בנאלי, משמע אינו מהווה עיקר המסר) לרמת הערכים הציוריים ותו לא: שיג ושיח בין צורות וצבעים. איננו מזהים מתוך הרפרטואר של שטרייכמן את הציור המונח על הכן: ככל הנראה, המצאה שהמציא האמן לצורך ציורו הנוכחי, וכאמור, העז בו אף יותר משהעז בציור המקיף. תצורות גיאומטריות והשטחה הן האלפבית של ההפשטה (שאת יסודותיה אימץ הצייר, מזה מספר שנים, מההפשטות של ז’ורז’ בראק ופיקאסו), ושטרייכמן מתמסר לה בשקיקה. בהתאם, גם דמות האדם שלו נמנעת מכל פירוט ריאליסטי או פסיכולוגי, חלילה וחס. קווי מכחול שחורים ”רושמים” את דימויי היסוד שווי-הערך החזותי, מותירים לניגודי הצבע - צהוב מול כחול, אדום מול ירוק – לקיים את הדיאלוג הקצבי, שעה שהרגל האדומה של כן-הציור מתפקדת כבסיס איתן המאזן את ה”רעש” החזותי, שגם יונק רוגע מהאפרפרות המתווכת בין הגוונים. שטרייכמן דוחס את נתוני התפנים ומביאם למישור הקדמי, תוך שבונה מרקם דחוס למדי, סטאטי ודינאמי בה בעת. ה”גריד” הסמוי של קווי גובה וקווי רוחב תורם אף הוא לייצוב והאחדה של ריבוי הפרטים. הציור הזה הוא מההפשטות הראשונות של שטרייכמן, ציור נדיר למדי המייצג רגע מכריע בהתפתחות המודרניזם שלו ושל הציור הישראלי. גדעון עפרת