מנשה קדישמן (1932-2015)

"שלכת", חיתוך פלדת קורטן חלודה, 12X12 ...

"שלכת", חיתוך פלדת קורטן חלודה, 12X12 ס"מ, חתום בגב.

שַׁלֶּכֶת (באנגלית (Shalechet - Fallen Leaves) הוא מיצב של הפסל מנשה קדישמן. המיצב, שנוצר בשנים 1997–2001, מורכב מכעשרים אלף פרצופים חתוכים בלייזר מלוחות פלדת קורטן חלודה בעובי של 2–8 ס"מ, במסה כוללת של עשרות טונות, המונחים בערימה חסרת-סדר לרגלי הצופה. היצירה הוצגה לראשונה בשנת 1997 בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב, ולאחר מכן באתרים אחרים, שהבולט בהם הוא המוזיאון היהודי בברלין, שבו הוצג המיצב עם חנוכתו ב-2001, וכן מוזיאון תל אביב לאמנות.

הפרצופים שטוחים וקטנים, מחצית הגודל הטבעי לערך; פיותיהם פעורים בזעקה אילמת, עיניהם צרות והחלודה נראית כדם או כפגמים בעור. למרות הכובד הפיזי של הראשים, הם נראים קלים ועדינים. מבט מקרוב מגלה שריטות וחריטות בסכין. כל ראש משאיר רושם חזק גם כשלעצמו. הדרך שבה הם מוצגים הופכת את הצופה לפעיל, כיוון שהוא חייב לדרוך עליהם. בניגוד לתחושה הרכה והשקטה של עלי שלכת, עלי השלכת הללו משמיעים חריקה חזקה – צרחות הכאב של המתים כשדורכים עליהם – ומקשים על הצופה את ההתקדמות.

הדימוי של פנים חסרי גוף כייצוג של קורבנות המלחמה הופיע אצל קדישמן לראשונה בשנת 1985 ביצירה "עמק העצבות", שבה הופיעו פרצופים מרחפים באוויר על גבי קנבס גדול והחליפו את עדר הכבשים של רועה בודדה היושבת על אחד מהם. הרועה מסמלת את האמן עצמו (שהיה רועה צאן בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20) ואת האימהות ליד קברי הבנים. היצירה נוצרה באותה תקופה שנוצרה היצירה "עקדת יצחק" (1982-85), והיא יוצרת קשר בין המיתוס המקראי, האמנות והמציאות. ראשו המת של יצחק בפסל "עקדת יצחק", המוצב ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, הוא המודל לראשים שבמיצב "שלכת".

מאז 1985 הפך הדימוי של הראשים לחלק בלתי נפרד מהמילון הצורני של קדישמן, והוא מופיע כמעט בכל יצירותיו, תמיד בהקשר של שכול ומות הבנים במלחמה. בכל היצירות העוסקות בעקדת יצחק מסמל הראש את יצחק המת, הבן שלא ניצל מהטבח. ביצירות אחרות, כמו היצירה "גולגולות", המוצבת בכיכר המשפחה שביד ושם, הראשים מסמלים את הילדים שלא שרדו את השואה.

כותרת היצירה, "שלכת", מתייחסת לקומפוזיציה שבה מוצגים הראשים – תפזורת חסרת סדר הנראית כמו מצע מקרי של עלי שלכת הנופלים ונערמים על הקרקע. בנוסף, המושג "שלכת" מתקשר גם לאותו תהליך טבעי המתרחש בסתיו בעצים המשירים את העלים המתים לצורך צמיחה מחודשת. היצירה מציגה את החלקים שהשיר מעליו "עץ" האנושות במלחמות.

רבים יפרשו את היצירה בפירוש מידי בהקשר השואה; אחרים עם מלחמות ישראל. הקשרים אלו נכונים, אך נכונה גם הפרשנות המקשרת את היצירה עם קורבנות מלחמת העולם הראשונה, שבה נהרגו אלפים בכל יום, או עם מיתות המוניות אחרות.[4] ניתן גם לקשר את היצירה גם לתולדות האמנות – כשכפול אינסופי של "הצעקה" של מונק, או של האישה הצועקת בסצנת המדרגות בסרטו של סרגיי איזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין", הפיות הפעורים בציוריו של פרנסיס בייקון ועוד. קדישמן מציג את רעיון המוות בכלליותו, בריבוי ובאנונימיות.