יגאל תומרקין - לוט נדיר של מכתבים, עבודות מוקדמות וצילומים - 1955-6 - בעת עבודתו אצל ברכט בגרמניה.

יגאל תומרקין - לוט נדיר של מכתבים, עבודות מוקדמות וצילומים - 1955-6 - בעת עבודתו אצל ברכט בגרמניה.

4 מכתבים שכתב יגאל תומרקין ל"מוזה" שלו רחל, בעת שנסע לגרמניה, ב-1955, לפגוש לראשונה את אביו הביולוגי, גרמני נוצרי, אז גם התקבל לעבודה אצל ברטולד ברכט ועבד בתיאטרון שלו עד מותו של ברכט. במכתבים מזכיר תומרקין את עבודתו רצל ברכט ואת המפגש עם אביו (וגם שואל את רחל האם היא עוד בתולה).

בנוסף - 6 עבודות קטנות של חריטה על גבי לוחיות עץ, 2 חתומות מאחור - ככל הנראה מתקופת לימודיו אצל רודי להמן בעין הוד ב-1954. 2 צילומים שלו, האחד עם כובע חיל הים, עם הקדשות ואיורים מאחור, וכן 6 צילומים של עבודות שלו מתקופת ברלין. 

על יגאל תומרקין:

יגאל תומרקין (נולד ב-23 באוקטובר 1933) הוא צייר ופסל ישראלי. חשיבותו של תומרקין בהיסטוריה של האמנות הישראלית הייתה ביצירתו של פיסול וציור ששיקף את השפעת אמנות הפופ בשנות ה-60 של המאה ה-20, והתבסס על טכניקות כאסמבלאז'. ביצירתו הענפה יצר תומרקין עשרות פסלים ואנדרטאות שהוצבו במרחב הציבורי בישראל. על אף שינויים סגנוניים רבים שעברה יצירתו במהלך השנים, מצויים באמנותו ביטויים של מחאה תרבותית ואנטי-מלחמתית, המעידים על מעורבות עמוקה בתרבות הישראלית. על יצירותיו הידועות נמנים הפסל "הוא הלך בשדות" (1967) ו"אנדרטה לשואה ולתקומה" (1975). על יצירתו זכה בפרס ישראל לפיסול לשנת 2004.

1933–1954: ילדות ונעורים 

נולד בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג (בגרמנית: Peter Martin Gregor Heinrich Hellberg) בשנת 1933 בדרזדן שבגרמניה. אמו, ברטה גורביץ, הייתה יהודייה, ואילו אביו, מרטין הלברג, היה גרמני-נוצרי, [1] בן של כומר, שלימים נודע כבמאי ושחקן ידוע בגרמניה. אימו עלתה עמו לארץ ישראל כשהיה בן שנתיים. בארץ ישראל נישאה אמו להרצל תומרקין שהיה לאביו החורג. בשנת 1949 נולדה אחותו. בגיל תשע החל תומרקין לגלות את עובדת היותו בן מאומץ. "זה גרם למועקות", הוא תיאר בהמשך את תחושותיו. "זה גרם לנתק עם ההורים, כי אתה יודע שלא מדברים אליך אמת".[2]

תומרקין גדל בתל אביב, והתחנך בבית הספר העממי "בית חינוך לילדי עובדים", שהיה שייך לזרם העובדים. מאוחר יותר עברה המשפחה לבת ים, שם למד תומרקין בבית הספר הדתי "תחכמוני". בראיון מאוחר תיאר תומרקין את קשייו בסביבה דתית זו ואת מעברו בין כמה מוסדות חינוך שונים. בין היתר נשלח תומרקין ללמוד בקיבוץ בעמק יזרעאל, שם שהה תקופה של כמה חודשים[3]; ב"בית החינוך" ברחוב בצלאל בתל אביב[4] ובבתי ספר אחרים של זרם העובדים בבת ים ובחולון.[3]

בשנת 1946 הצטרף לאגודה ימית. באותה שנה למד בבית הספר המקצועי "מקס פיין", שם למד מסגרות ואחר כך טלקומוניקציה וחשמל. בשנת 1949 הצטרף כנער סיפון לשתי הפלגות של האונייה "נגבה" לאירופה. לאחר מכן עבד בעבודות שונות ועסק בפיסול חובבני בחומר קרמי ובבטון. בשנת 1952 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הים כמדריך חבלה בשייטת. בזמן השירות הצבאי ולאחריו יצר תומרקין פסלוני חיות, שנמכרו בחנויות שונות.[2]

1954–1960: מעין הוד לאירופה

עבודות של תומרקין מתקופת שהותו בצרפת, מראה תצוגה בתערוכה "פריז: 1957–1959" בגלריה חזי כהן בתל אביב (2011)

בשנת 1954, לאחר שחרורו מצה"ל, למד תומרקין אצל הפסל רודי להמן בעין הוד במשך כשנה. הוראתו של להמן התמקדה בעיצוב דמויות וצורות המנותקות הן מגישות ריאליסטיות-אקדמיות והן מגישות אוונגרדיות. "כשהיה מנפנף לי לשלום ויורד בדרכו לירושלים", העיד תומרקין על יחסו ללהמן, "הייתי מתחיל את הספירה לאחור, עד שרודי יגיע ואחכה לו בקצה השביל ואנפנף לאותה ביצת ענק המתנהלת לאיטה במעלה ההר, מצפה להראות לו את שיצרתי בשבועיים שנעדר... את הערבים היינו מבלים בשיחות על אמנות ועל פיסול, בעיקר על אהבתו לפיסול שבין הפרת והחידקל ובעיקר שומר ומארי, על הצורה הנקייה, על המבע, על העוצמה הנובעת מן החומר ומן הפיסול הזעיר, [5] על ההבדל שבין חיה לאדם בפסל."[6] על העבודות המוקדמות שיצר בתקופה זו נמנה פסל הברונזה "אשה", המתוארך לשנת 1955, ובו דימוי של האלה המיצרית איזיס, המתוארת כשעל ראשה עוף שחוט אשר מחליף את דימוי הבז המצרי הרווח.[7]

בשנת 1955 נסע תומרקין לגרמניה המזרחית, שם פגש לראשונה את אביו הביולוגי. בעת שהותו בגרמניה נולדה לו בת מיחסים עם אישה מקומית. תומרקין העיד בראיון מאוחר כי לא היה בקשר עם בתו ועם אמה וכי ראה את בתו רק פעם אחת בחייו.[8] וגם יחסיו עם אביו לא היו קרובים.[9] בגרמניה עבד תומרקין כתפאורן-מתמחה ב"ברלינר אנסמבל", תאטרונו של ברטולט ברכט. בין העבודות העצמאיות שיצר הייתה תפאורה לגרסה מחודשת למחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1940), שהועלתה כהפקת ניסיון מחוץ לברלין.[10] תומרקין הרבה לציין את דמותו של ברכט כבעלת השפעה עמוקה על יצירתו. לאחר מותו של ברכט, בשנת 1956, היגר תומרקין לגרמניה המערבית ואחר כך להולנד, שם נישא לבת זוגו הישראלית נעמי. מאוחר יותר עבר להתגורר בצרפת. הייתה זו תקופה של מצוקה כלכלית קשה.[10]

בשנת 1959 פגש במשורר טריסטן צארה בפריז, דרכו נחשף אל האמנות של תנועת ה"דאדא". בין היתר הכיר את הפוטומונטאז'ים של ג'ון הרטפילד ואת הקולאז'ים של קורט שוויטרס. השפעות מוצהרות נוספות היו הפיסול של חוליו גונזאלס וסזאר בלדסיני (César Baldaccini).[11] תחת השפעות אלו ונוספות החל תומרקין לגבש את התפיסה האסמבלאז'ית של יצירתו. ציוריו מאותה עת זכו להצלחה מסחרית ואמנותית ואחת מיצירותיו אף נרכשה על ידי גלריית טייט.[12]

1960–1970: "אמנות המחאה"

יגאל תומרקין, 1962

יגאל, נעמי ואורנה תומרקין בדירתם שבבת ים, 1962

בשנת 1960 חזר תומרקין לישראל בעידודם של דנציגר, יונה פישר וסם דובינר כדי "לעשות תערוכה ב'בצלאל' ולחזור", [13] אולם נשאר בארץ למשך שנתיים נוספות.[14] בשנת 1961 נפתחה בבית הנכות בצלאל תערוכת היחיד הראשונה של תומרקין בישראל. תומרקין כתב כי הגיע מפריז "עם בשורת האובייקט והאסמבלאז', אותו זבל פואטי שלא היה ידוע ומקובל בארץ של האבסטרקט הלירי".[15]

בין העבודות שיצר בולטת השפעת אמנות הפופ ואמנות המחאה האוונגרדית. בציור "פאניקה אודות מכנסיים" (1961), מן העבודות המפורסמות של אותה תקופה, השתמש תומרקין בזוג מכנסי עבודה מוכתמים, צבועים בשחור, ועליהם הוסיף צבע אדום. בשנים שלאחר מכן החל לפסל בגרוטאות שונות ובברזל, וכדבריו "נראה לי אז שאני יוצר אבסורד – ארכאולוגיה בזמן הווה". בשנת 1961 נסע לנגב, ובנה דגמים של פסלי נוף. בשנת 1962 נסע ליפן ולארצות הברית כדי ללמוד טכניקות של ציור יפני.

יצירות פיסול מונומנטליות שיצר תומרקין בתקופה זו כגון, "מצפור ערד" (1962–1968), מהוות חריגה מגישתו הפיגורטיבית באותה עת. גישה זו לעיצוב אנדרטאות הייתה אופיינית למרבית פיסול האנדרטאות בשנות השישים של המאה. בעיצובה האנדרטה מסמלת ומעצבת חוויה אנושית בנוף "לא רק בצורתה ובחומריה אלא גם במיקומה את מכלולו של ההקשר".[16] עם זאת, שמר תומרקין על השפה האקספרסיבית בעיצוב המבנה והקומפוזיציה.

בשנת 1964 קיבל תומרקין כלי נשק פגומים מצה"ל במשקל של כטון, מהם יצר ארבעים פסלי אסמבלאז' בתקופה של כחמישה חודשים בסטודיו שלו, ששכן באותה עת בקריית המלאכה בתל אביב. העבודות יועדו לתצוגה בתערוכה ב"בית דיזנגוף", [17] שנפתחה ב-22 בספטמבר. "כאשר אני יוצר פסל מנשק שבור", טען תומרקין בריאיון עיתונאי, "יש בכך משהו מרתיע. אנחנו טוענים כל הזמן שפנינו לשלום ואנחנו מתרפקים על הפסוק 'וכיתתו חרבותם לאיתים' – ובכן, זה הקו המנחה אותי".[17] הפסל "אנדרטה לשלום" שהוצב בסמוך לקו הגבול בירושלים שייך לסדרה זו. בפסל "הכניסיני תחת כנפך" (1964–1965), לדוגמה, יצר תומרקין מעין מעטפת ברזל ממנה מגיחים קני רובים. העירוב המתקיים בפסל בין ממד לאומי לממד לירי ואף אירוטי, הפך בשנות השישים והשבעים למאפיין של אמנותו הפוליטית של תומרקין.[18] גישה דומה התבטאה ביצירת פסלו הידוע "הוא הלך בשדות" (1967).

על התערוכות העיקריות שהציג תומרקין בתקופה זו נמנות התערוכה "גנסטרים" (1967) בגלריה גורדון, "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" (1968) במוזיאון תל אביב ועוד. בעקבות ההצלחה הרבה של תצוגותיו זכה תומרקין בשנת 1968 ב-"פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל ביחד עם הצייר אריה ארוך. הייתה זו הפעם השנייה שבה חולק הפרס. במסגרת הפרס נרכש על ידי המוזיאון הפסל "אורים ותומים".[19]

קבוצת הפסלים המכונה "אסטרונאוטים", שנוצרה בסוף שנות השישים, מהווה מעבר מן האופי האקספרסיבי של יצירתו המוקדמת של תומרקין שבה "הומרו לוחמיו באסטרונאוטים, הגרוטאות בהלחמות מלוטשות, מצופות בניקל, תפיסת האסמבלאג' האכספרסיוניסית בעימות חד בין פנים לחוץ"[20] פסלים נוספים שנעשו באותו זמן, מרביתם דמויות נשים, עושים שימוש בבובות חלון ראווה (מנקין) שעל ראשיהן עיצב תומרקין מעין כובעים מקושטים גדולים ברוח סוריאליסטית.[21]

1970–1978: מלנכוליה בפלדת אל-חלד

פסל מסדרת "מלנכוליה" מפלדת אל-חלד. גן פסלים, חולון

במהלך שנות השבעים של המאה ה-20 החל תומרקין לזנוח את סגנון הפיסול האסמבלאז'י שאפיין את יצירתו עד אז. "הגאומטריה שהתחילה בשנות השישים בפסלי חוץ ובמונומנטים", תיאר תומרקין את השינוי בסגנונו, "הולכת ומשתלטת בצורה יותר מסובכת בפסלים האלה. [...] הקומפוזיציות הן יותר מרחביות מאשר מישוריות – ישנה גם חזרה של אותו גוף מספר פעמים באותה קומפוזיציה כדי להגביר את המתח ואת היש של הדבר החשוב".[22] הפסל "התרחשויות" (1972), המוצב בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, מהווה דוגמה לגישה חדשה זו ביצירתו. הפסל עשוי כמונומנט מופשט, המשלב בין יציקת בטון ומתכת המעוצבים בצורות גאומטריות לבין אלמנטים בעלי צורה גלית או מפותלת.

על אף השימוש בצורות אלו, מרבית עבודותיו בתקופה זו התרחקו מן הפיסול המופשט והמשיכו לרמוז על סמלים תרבותיים. בין עבודות אלו בולטת קבוצת פסלים עשויים פלדת אל חלד, ביניהם "בועז ויכין" (על שם יכין ובועז), "צלבנים" (1972), "מחווה ליוהנס קפלר" (1972) וסדרת עבודות שנוצרו בהשפעת התחריט "מלנכוליה" מאת אלברכט דירר. גישה גאומטרית זו בולטת גם בעיצוב גן הפסלים בחולון, שנפתח בשנת 1972, ועוצב על ידי תומרקין כמבוך של חומות בטון המובילות את עין הצופה ויוצרות חללים שונים כרקע לפסליו.[23]

היצירה הידועה ביותר מתקופה זו היא "אנדרטה לשואה ולתקומה", אשר נבחרה בשנת 1972 במכרז על ידי ועדה, שבין חבריה היו אריה שרון, יסקי ומנהל "בצלאל" באותה עת דן הופנר. הפסל נבחר על ידי הוועדה לשמש כאנדרטה עירונית לשואה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), קרוב לפינת הרחובות אבן גבירול ופרישמן. תומרקין הציב בכיכר מבנה של פירמידה הפוכה העשויה מתכת, בטון וזכוכית. הפירמידה ניצבת על גבי בסיס בצורת משולש הצבוע בצבע צהוב המזכיר טלאי צהוב. שני מרכיבים אלו יוצרים יחד צורת מגן דוד. תומרקין ראה בצורת האנדרטה "כלוב כלא הנפתח ונפרץ. פירמידה הפוכה, אשר הבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק".[24] השימוש בצורת הפירמידה הופיע גם בעבודות נוספות של האמן.

במהלך מלחמת יום הכיפורים התלווה תומרקין לכוחות צה"ל כצלם וככתב צבאי. צילומיו מאותה עת, כמו גם חומרים ויזואליים נוספים ובהם דימויים מיצירותיו של פאולו אוצ'לו, שימשו אותו ליצירת סדרה של 30 הדפסי משי על בד שהוצגו בתערוכת היחיד "רשמי מלחמה", שנפתחה ב-4 בינואר 1974 במוזיאון תל אביב[25] והוצגו גם במוזיאון היהודי של ניו יורק[26] ובמשכן לאמנות בחולון. טכניקת ההדפס אפשרה לתומרקין ליצור, מצד אחד, תגובה ישירה בעלת ממד תיעודי, ומצד שני ליצור הרחקה רגשית וניכור של אירועים אלו, באמצעות אופי קולאז'י, שימוש בצבעוניות "פופית" וכדומה.[27]

בין השנים 1974–1979 שהה תומרקין בארצות הברית וביקר מעת לעת בישראל. בתקופה זו יצר קבוצה של עבודות רוחביות וצמודות לקרקע, המורכבות משילוב של מסגרות מתכת וזכוכית, בהן סדרת "קיר רפלקטיבי".[28]

1978–1985: מן האדמה אל אמנות האדמה

תומרקין בסדנת ההדפס ירושלים (1979)

השיר על האדמה, 1994 מברזל ואבנים. גן פסלים כוכב הירדן

לקראת סוף שנות השבעים החלו להופיע ביצירותיו של תומרקין אלמנטים המושפעים מאמנות האדמה, מהארטה פוברה ומגישות מושגיות אחרות. חלק מהשפעות אלו מקורן בהשפעתו של הפסל יצחק דנציגר, שעבודותיו בשנות השישים והשבעים עירבו מוטיבים פולקלוריסטים מקומיים, אלמנטים אקולוגיים, הפשטה מודרניסטית וגישה מטאפיזית לחומר. בשונה מעבודתו של דנציגר, יצירותיו של תומרקין, כמו גם אמנים נוספים שהושפעו מדנציגר באותה עת (בייחוד האמנים הקשורים לפרויקט מצר-מסר), המשיכו להתייחס גם לאירועים פוליטיים בני הזמן.

בשנת 1978, לדוגמה, יצר תומרקין את העבודה "שובך יונים" – מבנה עשוי אדמה דמוי שובך, המבוסס על מבנים דומים אותם ראה בעת ביקור במצרים.[29] ה"שובך" הונף על גבי עמודי מתכת לגובה של כחמישה מטרים והוצב על קרקע של פלסטיני כניגוד להתנחלות שילה שהוקמה באותה עת על ידי גוש אמונים.[30] בכך ביקש תומרקין להביע את התנגדותו לגירוש והריסת כפרים פלסטינים.

באותה שנה הציג תומרקין במוזיאון ישראל תערוכה בשם "חמש וריאציות על נושא האדמה" ובה הוצגו פסלים ודגמים העושים אף הם שימוש בחול ובאדמה. במרכז סדרת העבודות עמד הדימוי של גוש אדמה רבועי הנתון במסגרת פיסולית מודרניסטית. אולם, הוצאתה של האדמה מסביבתה הטבעית הפך אותה למעין מזבח, [29] המייצג יחסים מורכבים בין התרבות המודרנית לתרבות טבעית ושורשית. אדם ברוך טען על קבוצת פסלים אלו כי היא מהווה סמל לישראליות, בהיותה סינתזה של אדמה וברזל ושל אזכורי פולחן[31] ואילו יונה פישר עמד על היחס המורכב של תומרקין אל האובייקט האמנותי באותה עת ואבחן ביצירות אלו את המעבר מ"פעולה" אמנותית-סמלית באתר אל יצירה עצמאית המוצגת בסביבה מוזיאלית.[32]

לעומת עבודות אלו, הספר "עצים, אבנים ובדים ברוח", שהוציא תומרקין בשנת 1981, הציג דימויים רבים מן התרבויות הפולחניות העממיות הפלסטינית, היהודית והבדווית, שהפכו בעבודותיו לסדרה של פעולות אמנותיות סביב עצים. הפעולות הפיסוליות שביצע תומרקין עירבו בין המוטיבים העממים, כגון קשירת בדים צבעוניים לעץ, לבין אלמנטים פיסוליים מודרניים. תומרקין הגדירן כניסיון "להיות חלק פעיל במכלול: לגעת בנוף, לא לאונסו".[33]בעבודה "הגדרת עץ התולע" (1980–1981), לדוגמה, הציב תומרקין סדרה של חמישה לוחות זכוכית המקיפים עץ אלון התולע שניצב בשטח קיבוץ אילון, אל מול שרידי היישוב איקרית. בנוסף מתח כבל מתכת בין העץ לאדמה, שעליו נתלו בדים צבעוניים. סדרת העבודות זו, הקשורה לעצים המקומיים, טען יגאל צלמונה, מהווה ביטוי לביטוי לקשר שבין האדם לאדמה.[34]

סביבה אמנותית שונה עוצבה על ידי תומרקין באותה עת ב"פסל לטייסים", שכלל מסוק צבאי שהוצא משימוש המוקף בגדר עמודי עץ. הפסל מהווה אלמנט מרכזי בגן פסלים שנחנך ב-9 בדצמבר 1983 בבסיס חיל האוויר פלמחים, על שטח של כשישה דונם.[35]

במהלך התקופה, ובייחוד בשנים 1980-1979, יצר תומרקין מספר סדרות גדולות של הדפסים, שכללו כ-5–7 הדפסים שונים, ששיקפו את הנושאים שהעסיקו אותו החל ממחצית שנות ה-70. עבודות אלו הודפסו בסדנאות כגון מרכז ברסטון לגרפיקה ובייחוד בסדנת ההדפס ירושלים. בין סדרות אלו התצריבים "אדיפוס רקס" (1979-1978), "קרב העיוורים והחזירה - להיינריך פון קלייסט" (1979), "קולנוע" (1979), "מתיאס גרונוואלד" (1980-1978) וסדרת הדפסי הרשת "עצים וקברים" (1983-1979). העבודות, כמו ההדפס "פייטה, פייר פאולו פאזוליני", אופיינו בשימוש בשילוב קולאז' בין הדימויים, תוך הדגשת האלמנטים הפיסוליים שבחיבור פלטות תצריבי.

בין השמים הגבוהים של הים התיכון לשמים הנמוכים של אירופה

מברטה השמנה עד רוזה האדומה, 1994. ברזל. גן פסלים כוכב הירדן

Macht Arbeit Frei?‎ (פרט), 1991-9, ברזל ובטון, גן אבו נבוט, תל אביב-יפו

תומרקין עם אילנה גור (מימין) בפתיחת התערוכה "Zbib El-Ard" (2013) 

החל ממחצית שנות השמונים, ובייחוד במהלך שנות התשעים של המאה ה-20, הופיעו ביצירותיו בתדירות הולכת וגדלה דימויים פיגורטיביים המתכתבים עם ההיסטוריה ועם התרבות המערבית במאה ה-20. דיוקנאותיהם של אישים כגון פרנץ קפקא, וולטר בנימין, וינסנט ואן גוך ואחרים שובצו בעבודותיו של תומרקין כסמלים תרבותיים המבטאים הזדהות עם הגותם וגורלם של אישים אלו.[36]

בריאיון עיתונאי הסביר תומרקין את יחסו המורכב לתרבות ולחברה באומרו "יש לי סלידה לשמים הגבוהים של הים התיכון ולשמים הנמוכים של אירופה. אז אני נשארתי לא פה ולא שם. אני נע בין שניהם".[37] יחס זה תורגם לעיסוק שיטתי בהיסטוריה של אירופה. בסדרת העבודות "מברטה השמנה עד רוזה האדומה" (1984–1989), לדוגמה, יצר תומרקין מבנה של קרונית הנעה על פסים ועליה מותקן פגז המסמל את "ברטה השמנה" – כינויו של תותח גרמני – המכוון אל דמותה של רוזה לוקסמבורג. הפסלים, העושים שימוש במגזרת מתכת (סילואטה), בקרוניות על פסי רכבת, היוצרים מתח בין תנועה לסטטיות ובשימוש בצבע יסוד, המאחד את חלקי הפסל, אופייניים לסגנונו של תומרקין בתקופה זו. תומרקין הגדיר את הדימוי כ"מסמל את הקשת של האידיאלים הפוליטיים בעידן המכונה הראשון".[38] 

עבודות נוספות של תומרקין החלו לעסוק גם בגורלה של גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסדרת העבודות הנושאת את כותרת שירו של היינריך היינה – "גרמניה. אגדת חורף" או "רקוויאם גרמני" (1991–1992), חידד תומרקין את ההבחנה שבין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים, לבין דימויים של כאוס והרס. בפסל "Macht Arbeit Frei?‎" (1992), בחר תומרקין להשתמש שוב בדימוי הפירמידה שהופיעה בעבודות מוקדמות שלו, "כסמל נצחי של אבן הפינה של החברה האנושית", שהפכה ביצירה ל"בית חרושת ענק למוות".[39] פסל זה זכה בשנת 1992 בפרס הראשון בתחרות פרס רודן לפיסול מטעם מוזיאון האקונה ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ביפן.[40] בעקבות הזכייה הוצב במוזיאון פסלו "שבעת עמודי החוכמה שלי כמחווה להרי יפן" (1992). 

במהלך שנות ה-90 זכה תומרקין להכרה מחודשת בקרב הממסד האמנותי. באפריל 1992 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית שהוקדשה ליצירתו הגרפית של תומרקין, לצד תערוכה נוספת שהוקדשה לפיסול שלו. לרגל התערוכה אף שחזר תומרקין כמה מיצירותיו המוקדמות שנהרסו במהלך השנים. בשנת 1994 חנך תומרקין גן פסלים שני בשטח הגן הלאומי כוכב הירדן, ובשנת 1999 הוצגה תערוכת היחיד "לצייר שפם לזמיר" במוזיאון ישראל. 

בשנת 1998, בעת ששהה בפריז לחופשה, חלה תומרקין בדלקת קרום המוח.[2] באותה שנה זכה תומרקין בפרס זוסמן לאמנים הנותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה. בעקבות סערה ציבורית שקמה כנגד הענקת הפרס, החליטה הנהלת יד ושם, המעניקה את הפרס, לבטל את הענקתו לתומרקין.[41] כנגד תומרקין נטען כי צוטט באומרו "כאשר רואים את השחורים האלה מבינים למה הייתה השואה", טענה שהוכחשה על ידי תומרקין.[42] הנהלת קרן זוסמן החליטה לעקוף את החלטת יד ושם ולהעניק לתומרקין את הפרס בטקס שנערך ב-2 באפריל במסגרת פתיחת תערוכה של אמנות ישראלית לציון 50 שנה להקמת מדינת ישראל במוזיאון היהודי בווינה, אוסטריה.[43] 

סערה ציבורית דומה התרחשה בשנת 2004, בעקבות זכייתו של תומרקין בפרס ישראל לפיסול. ועדת הפרס נימקה את החלטה באומרה כי "תומרקין הוא מהחשובים ומהמקוריים שביוצרי הסגנון המודרני בפיסול הישראלי. יצירתו הטביעה את חותמה על האמנות הישראלית בארבעים השנים האחרונות".[44] אולם התבטאויות ישנות של תומרקין גרמו להתנגדות ציבורית למתן הפרס. בעקבות המחאות הציבוריות אישרה ועדת הפרס שלוש פעמים את זכייתו של תומרקין, [45] כונס דיון דחוף של הכנסת שדן בעניין זה[46] וב-29 במרץ 2004 אף התקיים דיון בבג"ץ בשלוש עתירות שהוגשו נגד מתן הפרס; בג"ץ דחה את העתירות.[45][47] 

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עבר תומרקין ליצור בסטודיו במושב בורגתא. הוא אף הקים במושב גן פסלים מיצירותיו. בשנת 2009 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירתו בשם "יגאל תומרקין – 50 שנות יצירה" בגלריות אופאל וזיסמן בתל אביב-יפו. ב-2017 נערך במרכז לאמנות עכשווית בערד התערוכה "יובל למצפור ערד" (אוצרת: הדס קידר), שהציגה עבודות של מבחר אמנים שהתייחסו ביצירתם למצפור שיצר תומרקין ב-1968 בקצה טיילת מואב. את התערוכה ליווה קטלוג שערכה נוגה ראב"ד. 

לתומרקין בת, אורנה, מאשתו הראשונה נעמי, ושני בנים, דור ויון תומרקין, מאשתו השנייה, נעמה, מנהלת אגודת דורשי הטכניון

יצירתו של יגאל תומרקין 

יצירתו של תומרקין התאפיינה בשינויים סגנוניים ותוכניים החל מראשית פעילותו האמנותית, בשנות ה-50 של המאה ה-20. כבר בשנים ראשונות אלו החל תומרקין לפתח גישה אסמבלאז'ית לאמנותו. יצירותיו, משנות ה-60 של המאה ה-20, היוו שינוי משמעותי באמנות הישראלית, שעסקה באותה עת בעיקר בביטויים רגשיים מופשטים בנוסח "אופקים חדשים". פסליו וציוריו הביאו לאמנות המקומית ביטויים של מחאה תרבותית ופוליטית, לצד השפעות של אמנות הפופ ארט.[50] החל משנות ה-70 של המאה ה-20, עברה יצירתו של תומרקין התפתחויות סגנוניות שונות. במהלך שנות ה-70 הופיע ביצירותיו שילוב בין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים לבין אלמנטים אקספרסיביים ואילו במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, הושפעה יצירתו מאמנות האדמה האמריקאית, ששימשה כבסיס לתוכן מקומי-ישראלי ופוליטי.

לצד יצירות קטנות ממדים, הרבה תומרקין להציב פסלים ואנדרטאות ברחבי ישראל, פעמים רבות באזורים מדבריים או כפריים. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה לפיה התעניינות של הפסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הניסיון לגבש תרבות של "קולטורה" (Culture) ולא של "ציוויליזציה" (Civilization). ואכן, ביצירותיו של תומרקין, מופיעים באופן תדיר מושגים ואישים מן התרבות האירופית. דורון בר אדון, לדוגמה, ראה בפעילות בנוף של תומרקין ניסיון להבניית ונטיעת זהותו האישית בנוף "כרצון למעורבות ושליטה בגאוגרפיה, הן כאהבה והן כנוכחות אישית".

פרשנים שונים עמדו על מורכבותם של הדימויים ביצירתו. בציוריו ופסליו מצויים דרך קבע דימויים ליריים ומוטיבים של תרבות אירופית גבוהה, המעומתים עם שפה אקספרסיבית בוטה, עם כלי נשק, ועם דימויים של פגיעות נפשית וגופנית. יגאל צלמונה טען כי ביסוד עבודותיו של תומרקין מצוי רעיון של דואליות, המהווה עיקרון מובנה ביצירתו. גם שרה ברייטברג-סמל וארטורו שוורץ טענו כי ביצירתו שואף תומרקין לשפה היוצרת איחוד של ניגודים.[53] גדעון עפרת ראה בתומרקין כמי שמבטא רעיון אקזיסטנציאליסטי. "עולמו הרוחני של תומרקין", כתב עפרת, הוא "עולם של קורבנות זבי דם, עולם של שמש שחורה וייסורים, עולם שאומר 'הן' למיתוסים אך 'לא' לדתות, עולם – שבדרך פלא – מניף את דגל ההומניזם על גוויות האדם".