סיגלית לנדאו
נ. 1969

נ. 1969
, 2007 , Vomitus-Narcissus
ברונזה, גובה: 72 ס”מ, רוחב 105 ,
חתום ומתואר .AP

תערוכות:
- ”חדר האוכל”, מכון KW לאמנות עכשווית, ברלין, נובמבר 2007 - ינואר 2008 .
- ”קריאטידה”, מוזיאון הנגב לאמנות, באר-שבע, ספטמבר 2012 - ינואר 2013 .

הפסל שלפנינו נקרא Vomitus-Narcissus והוא מתייחס לדמותו של נרקיסוס (או בעברית: נרקיס) מן המיתולוגיה היוונית. ניזכר בקצרה בעלילה כפי שזו מופיעה בספר השלישי של ה”מטמורפוזות” לאובידיוס: נרקיסוס נולד לנימפת המים ליריאופה שאת בתוליה חילל אל הנהר קפיסוס. בינקותו שבה לבבות וכשהתבגר הפך לעלם יפה תואר. בהמשך העלילה מתוארת התאהבותה של הנימפה אכּו בנרקיסוס ואכזבתה נוכח קריאתו הלועגת ”אספי את ידיך ממני!”, כפי שנהג כלפי כל. בעקבות התנהגותו נענש נרקיסוס ונגזר עליו להתאהב בבבואתו, לגווע ולמות. וכך, באחד הימים עצר הנער ליד פלג נחל לאחר שצימאונו הציק לו, ובעודו שותה, כך מסופר, הוא ”השתאה לצלמו הממהו במים {...} ויתאהב בתקווה {...} כל הדרו הקוסם הפעם הקסים את נושאהו”. נרקיסוס התאהב בצלם עצמו. הוא המשיך לשבת על גדות הנחל כי ”מהסתכל בצלמו המטעה לא תשבענה עיניהו, ובגללן הוא גוע”. לאחר שקונן על מר גורלו צנח ראשו של נרקיסוס ארצה והוא מת. מסופר כי גופתו נעדרה לאחר מותו המוזר ורק פרח נותר במקומה, ”צבע צהב לו להציץ ועלים לבנים יעתרוהו” – זהו פרח הנרקיס.
על הרקע הזה נוצר פסלה של לנדאו, אלא שנרקיסוס הזה אינו נער כי אם אישה, וזו אינה מרותקת לדמותה הנשקפת במים אלא כורעת בתנוחת הטלת שתן או לידה ומקיאה (כך מתארת האמנית). מכאן כותרת הפסל - Vomitus-Narcissus , כלומר ”קיא-הנרקיס” או ”נרקיסוס של הקיא”. במידה רבה עומד מכלול יצירתה של לנדאו בסימן האכילה, ומאכלים שונים (כגון צמר-סוכר, מלח, תפוחים, מלונים, אבטיחים, שלגונים, מיצים וכו’) הופיעו עוד ועוד בעבודותיה. הפסל הנוכחי, שהוצג בין היתר בתערוכתה החשובה ”חדר האוכל” במכון KW בברלין, עומד דווקא בסימן דחיית האוכל והקאתו. לנדאו התחילה ליצור את הפסל בשנת 2006 , בתקופה בה היתה בהריון ובזמן מלחמת לבנון השנייה, ואפשר שנטעמו בו משקעים אישיים-חברתיים אלו. המצב בו האישה מקיאה (תוך כדי הזנת העובר שברחמה) מחזק את האפשרות הביוגרפית להיריון, אך הקיא איננו מים, הוא לא נקי או שקוף ואינו מאשר חיים – בבואת האישה לא תשקף כבסיפור המיתולוגי. זוהי נקודת ההיפרדות של נרקיסוס-וומיטוס מן האגו, מעצמו, פרידה אשר בכוחה למנוע את מותו ולאפשר לו, או מוטב - לה, להקדיש את אהבתה לבתה שבדרך. לצד הפן הביוגרפי האפשרי הזה בל נשכח כי יצירתה של לנדאו עוסקת פחות במיקרו ויותר במאקרו, כלומר פחות בהיבטים אישיים ויותר באלגוריות בעלות תוקף חברתי, תרבותי ואנושי. וכך, בהחלט עולה על הדעת כי לנדאו, כאישה בהריון וכאמנית הרגישה להיסטוריה ולמציאות האקטואלית, הרהרה באותם ימים של מלחמת לבנון השנייה על עתיד בתה שטרם נולדה, תוך שהיא זוכרת גם את הצד הזה של הארץ, כפי שתיארו אותה תריסר נציגי שבטי ישראל אותם שלח משה לתור את הארץ – ”ארץ אוכלת יושביה” (במדבר, יג’, לב’). ארץ שאוכלת ואוכלת ואוכלת עד הרגע שתצטרך להקיא. למעשה, Vomitus-Narcissus הוא בעצם גם דיוקנה של האומה-האם (במובנה הישראלי) ושל אמא-אדמה (במובן האנושי).
רון ברטוֹש