יהודית סספורטס
נ. 1969

נ. 1969
מניפה 4# , 2003 ,
אקריליק על עץ,
161X278 ס”מ.

מקור: לושי אמנות ומהדורות, בריטניה.

ספרות ותערוכה: מטריקס 200 , יהודית סספורטס ליד הנהר, אוניברסיטת קליפורניה, המוזיאון לאמנות של ברקלי, 2002-2003 עמ’ 94 (מצולם).

תערוכה: יפן זה כאן, מוזיאון ישראל, ירושלים, מירה לפידות, 2 בפברואר – 20 ביוני, 2006 .

ספרות: מגזין סטודיו, ההיסטוריה של המלאך, שבא סלהוב, אוקטובר 2003 , עמ’ 147 .

אחד ממאפייני היסוד של האמנות הישראלית בשנות האלפיים הוגדר לא אחת כ״אסקפיזם״ - המרת נופי המקום הישראלי בנופים אקזוטיים רחוקים של יערות -עד, הרים מושלגים וכיו״ב. מסורת מודרניסטית אחרת של האמנות הישראלית קושרת עצמה למזרח הרחוק - ליפן ולסין, וראו עבודות של נורית דוד, איילת זוהר, דורון רבינא, מיכאל נאמן, ציבי גבע ועוד. המניפה של יהודית סספורטס מ- 2003 מאשרת לכאורה את שני המסלולים - האסקפיזם והז’אפוניזם. ציורים של מניפה יפנית זכורים לנו עוד מאז קלוד מונה, המגיב בסוף המאה ה- 19 לאופנה היפנית הכובשת את פאריז. עתה, המניפה היפנית בישרה רומן מתמשך של האמנית הישראלית עם תרבות יפן: בתערוכת ״שומר צל הפנינה״, שהציגה בגלריה ״זומר״ התל אביבית ב- 2008 , כבר בלטו לא מעט ניואנסים יפניים (כולל מחיצת עץ יפנית). אך, יותר משיהודית סספורטס מרחיקה אל טוקיו וקיוטו, היא מרחיקה אל אנגדין, אתר מבודד באלפים השוויצריים, בו שהתה ב- 2003 למספר חודשי יצירה. באנגדין הגבוהה והקרה התגוררה האמנית בבית מעל מפל, ממנו הגיחה קצרות לנופים עוצרי הנשימה, אותם צילמה ושבה מהר לסטודיו החמים, בו הקרינה את הצילומים, וסופם שעובדו לתשע מניפות ענקיות שיצרה באותה שנה. השילוב של הפסגות המושלגות - אלו הארוטיות והקפואות בו בזמן - ביחד עם המניפה משיבת- הרוח האסתטית הרחוקה, הוליד דימוי של ״נשגב״ אידילי ואוטופי, דימוי האומר יופי מסוגנן ומרוחק מאד, אקזוטי, מושלם. אלא, שניאו-רומנטיקה קרירה זו של ערגה אסתטית לאינסופי (בנוסח קספר דוד פרידריך) תובעת הבנתה בהקשר המורכב יותר של יצירה שיצרה סספורטס באנגדין 2003 . כי כאן גם צילמה חור בסבך אפלולי, שדרכו נראה הנהר המואר והרחוק. דימוי זה, בו הרבתה לעסוק, המייצג הצצה אל עולם מסתורי ובלתי מושג, אולי אף אסור למבט (מירה לפידות, ״יהודית סספורטס: שבעה חורפים״, מוזיאון ישראל, 2013 , עמ’ 11 ), עוטף את המבט אל המופלא בשמץ של איום, ובעקיפין, מטעין גם את המטענים הטרנסצנדנטיים הבלתי מושגים של רכסי המניפה ה״יפנית״ בדאגת- מה. כשהוצגו ה״מניפות״ ב- 2013 במוזיאון הרצליה (תערוכת ״מחוות תיאטרליות״) נכתב עליהן שהן מעצימות תחושת קור וריחוק, אך גם תוכן רוחני ״המאפיין את האמנות היפנית בניגוד לאופי החילוני המובהק של המודרניזם המערבי״. נוסיף עוד, שנשיותה של המניפה (במו היותה אביזר נשי) מעבירה את כוחניותו של דימוי ההר מההקשר הגברי אל ההקשר הנשי (ולא לחינם הוצגה ״מניפה״ בתערוכת ״אפליה מתקנת״ - תערוכת אמניות שאצרה הלן גינתון במוזיאון תל אביב ב- 2003 ). עתה, רכסי ההרים של סספורטס כבר התכתבו עם רכס ״סנט-ויקטואר״ של סזאן, ההר האוטוריטטיבי האבהי. כך או אחרת, מכאן כבר קצרה הייתה הדרך ליצירתה המיצבית- סביבתית רבת-המדיומים של סספורטס, זו המשלבת וידיאו, פיסול, רישום ועוד, שהוצגה, הן בביאנאלה בוונציה (״שומרי הסף״, 2007 ) והן במוזיאון ישראל (״שבעה חורפים״, 2013 ) - יצירה שבסימן קרחות-יער, בצות, הרים - כולם בסימן המתח הניאו-רומנטי שבין הגלוי והנסתר, המואר והחשוך, המבטיח והמאיים. ה״מניפה״ היא הבטחת הטוב והיפה.
גדעון עפרת