יוסף זריצקי

יוסף זריצקי
ללא כותרת, 1956 בקירוב,
שמן על בד, 92X97 ס"מ,
חתום.
מקור: עיזבון רבקה שחף / אוסף שמריהו ואליס שנקר.

כדרכו ברוב ציוריו, זריצקי נמנע מציון התאריך על ציורו זה. אך יש לנו סיבות לסברה, שהעבודה הזו נמנית על קומץ ציורי-השמן הנדירים, שצוירו בידי זריצקי ב- 1956 במהלך שהותו באמסטרדם, למחרת תערוכת-היחיד שלו בשלהי 1955 ב"סטדליק" (המוזיאון העירוני היוקרתי) לקראת העברת התערוכה לבריסל ל"ארמון האמנויות היפות". לאמסטרדם הגיע זריצקי כאמן מוערך מאד, לאחר שווילם סנדברג, מנהלו המהולל של המוזיאון העירוני (ולימים, יועץ מיתולוגי למוזיאון ישראל), רכש למוסדו לא פחות משמונה ציורים של הצייר התל אביבי. במהלך ביקורו, צייר זריצקי מספר אקוורלים (משולבים ברישום עיפרון), בהם "תרגם" את נופי העיר ההולנדית – רחובותיה, בנייניה (עם מגדל-שעון ענק במרכז), דמויות פה ושם (אף רוכב-אופניים) – ואלה הפכו על ניירותיו לתצורות מופשטות, שטוחות, שקופות, גיאומטריות ואמורפיות בה בעת. את התצורות הללו פרש זריצקי כמניפה ("מניפת" ציורי "יחיעם, מ- 51-1949 ) והאירן באור בהיר (שאותו נשא עמו מישראל...). גם מספר ציורי-שמן "אורבאניים" יצר זריצקי באמסטרדם. אך, בשיאם של אלה, ניהל האמן דיאלוג עם שני ציורים של אמן הבארוק ההולנדי, יאן ורמיר: "מראה דלפט" ו"אלגוריה על הציור" (או "האמן בסטודיו"), ועל כך הרחיב מרדכי עומר ב- 1987 בספרו על יוסף זריצקי ("מסדה", תל אביב, עמ' 176-168 ). הציור הנוכחי הוא עוד גרסה ל"ציור לפי ורמיר" (השייך לאוסף "ארמון האמנויות היפות" בבריסל). בדומה לגרסה האחרת, גם בציור הנוכחי שחרר זריצקי את עצמו מנאמנות למקור הוורמירי ורק "שאל" ממנו שרידי סימנים של הרצפה משובצת-האריחים (וראו שרידי המשבצות במרכז התחתון של הציור), תוך שבחר להעמיד במרכז משטחי הצבע עיבוד אישי ומופשט מאד לדמות משתי דמויותיו של ורמיר. לא, אל תחפשו כאן אפוא את מפת הולנד ומושבותיה, כפי שהופיעה ברקע הציור מ- 1667 . גם אל תבקשו אחר אותות הדוגמנית – קליאו, מוזת ההיסטוריה, המככבת בציור של ורמיר. אף את הצייר היושב בגבו אלינו, לבוש במחלצותיו – אף אחריו אל תתורו. שלא לומר, הווילון הדקורטיבי הכבד הסוגר על הסטודיו ההולנדי מצד שמאל. לא, כי זריצקי אמנם מביט בתפנים הולנדי בארוקי, אך הוא מצייר נוף טבע ישראלי... האמת, זריצקי אינו "מתרגם" את ורמיר, אלא עונה לו. בהתאם, זריצקי נמנע מלהסגיר את זהות הדמות המופשטת שבמרכז: הצייר? המודל? המאפיינים הקלאסיים של קליאו, מוזת- ההיסטוריה, כגון זר-עלי-הדפנה – אינם ניכרים. דומה, שזריצקי ממשיך לשמור אמונים לדימוי האהוב עליו – זה של האמן הניצב ומצייר בנוף הפתוח, דמות זכורה עוד מסדרת "נען" שלו. אך, גם זה אינו חד-משמעי פה, אף כי, במאמץ-מה נזהה את הכתם השחור שמעל ביצת-ה"ראש" כשריד לכומתה השחורה שחובש הצייר בציורו של ורמיר. וכלום – במאמץ קל נוסף – לא נראה לפנינו גבר בחולצה לבנה ובמכנסיים אפורים ניצב ברגליים מפושקות? אך, למעשה, הבד של זריצקי הוא שדה-פעולה לעבודת מכחול, המצרין צורות סמי-גיאומטריות, תוך שמושח/מושך צבעים בזריזות וב"בראוורה" הזריצקאית המוכרת. עתה, משטח תכלת-לבן משמאל עונה ליחידות ירוקות מימין, שמוקפות בלבן. ה"דמות" מסומנת ביחידות גיאומטריות ורודות, ומעליה שני ריבועים שחורים. שלושה פסוודו-משולשים צהובים וקטנים "מהבהבים" משלוש פינות. שום קשר לגווני הציור של ורמיר. כאילו שימשו משבצות הרצפה של הצייר ההולנדי רק כַּן-שיגור לסימפוניה עצמאית של צורות וצבעים, משקעי נוף ואור, שמקורם במקום רחוק ואחר. כי, אם הנושא כאן הוא "צייר מצייר", הרי שה"סטודיו" של זריצקי הוא שדות מוכי אור. ויותר משהוא מצייר נוף, הוא בורא "נוף". משמע, במקום ציור של נוף, הוא מצייר נוף של ציור.

גדעון עפרת