ראובן רובין

ראובן רובין
Musicians of Safed,
שמן על בד, 70X50 ס"מ,
חתום. חתום ומתואר מאחור.

מקוריות הציור אושרה ע“י גב‘ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב.

"...וזה שמנגן ביד על הכלי הוא מקבל ומלקט ביד את הרוח הטובה, רוח נבואה מתוך עצבות הרוח. וצריך להיות יודע נגן, שיידע לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח הטובה, רוח נבואה שהוא בידו מתוך עצבות הרוח." (ר' נחמן מברסלב). ראובן זליקוביץ', לימים – רובין, נולד ב- 13 בנובמבר 1893 למשפחה חסידית מרובת ילדים (אחד מ"שלושה-עשר או ארבעה-עשר" אחים ואחיות, כעדות אימו) המתגוררת ברובע היהודי של גאלאץ, רומניה. אביו, יואל זליקוביץ', ששימש חזן בבית-הכנסת הסמוך, שלח את ראובן הקטן ל"חדר" של רבי מוישלה, ומשחזר הביתה, ובפרט בחגים, "היה מושיבני על ברכיו ושר שירים חסידיים ולחני תפילות." ("ראובן", מסדה, 1984 , עמ' 19 ) רוח החסידות שרתה אפוא על ראובן רובין מילדותו, ולימים, היא נתנה אותותיה בציוריו, לא רק במו ייצוגם של חסידים בצפת ובירושלים, אלא גם בטיפול החוזר בנושאי הריקוד החסידי ("מרקדים במירון", 1926), בייצוג חסידים בטקסי נטילת-ידיים ( 1936 ), הכתרת ספר תורה ) 1939 (, תפילה, שמחת-תורה ( 1924 , 1967 ) ועוד. משותפת לרבים מציורים אלה מידת הדבֵקוּת הגבוהה, שביטויה העז בציור "התלהבות חסידית" מ- 1923 בקירוב. זוהי דבקותן של דמויות חסידיות דקות וארוכות שראובן שב וציירן (הד למבנה גופו, אך בעיקר – ביטוי לנסיקה רוחנית "גותית" מארץ לשמים), שאחת מהן מרחפת ב- 1967 מעל ירושלים, ספר תורה בזרועותיה, בציור "השכינה חוזרת לירושלים". להזכירנו: ארבעה חלקים לניגון החסידי: השתפכות הנפש, התעוררות, התלהבות ודבקות. הנה כי כן, יותר מכל, חלחלה הרוח החסידית לציורי ראובן באמצעות הדימוי המוזיקלי: כזה הוא "קוורטט ברחובות" מ- 1951 , כזו היא שלישיית הצ'לו-פסנתר-חליל לרקע עתיקות קיסריה ( 1964 ), וזהו הכנר החסידי הזקן ( 1967 ) וזהו הציור "מנגנים בצפת" ( 1937 ) שהוא תאומו (הלא-זהה) של הציור הנוכחי. את הברית החסידית עם הכליזמרים נאתר רבות בין סיפורי י.ל.פרץ לבין ציורי המנגנים בעיירה היהודית שצייר יוסל ברגנר. זוהי "הנגינה החסידית" שנולדה כבר אצל מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, ושתכליתה שמחה ודבקות עד אינסוף. ב"ספר חסידים" של ר' יהודה החסיד ( 1891 ) קראנו: "...ואם לא תוכל להוסיף חקור, לך אחרי ניגונים. וכשתתפלל אמור באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך. ואז תתפלל בכוונה וימשוך לבך [...] ניגון שמבכה את הלב, לדברי שבח ניגון המשמח את הלב..." בדומה לאותה שלישיית המנגנים בצפת מ- 37 , הציור הנוכחי מייצג "טריו" כליזמרים המנגנים בכינור, בתוף ובחליל (כמעט כשירו של ביאליק: "יוסי בכינור, / פסי בתוף, / משה בחצוצרה-/ והָמַה הרחוב." אלא, שמנגניו של ראובן הם תמיד ישישים). דומה, שבציורי המנגנים שלו ביקש ראובן לתרגם את הניגון החסידי המגביה- עוף לשפת המכחול, כאשר בהירות הגוונים (עם הדגש על הלבן), לצד ריכוך הרישום והדימויים, משמשים את "הרוחני" ו"השמימי". בהתאם, השלישייה בציור הנוכחי כמו נותקה מכל קרקע, טובלת באור-יקרות (העטור בתכלת-מרום), שעה שמהרקיע מביטים בנו - ברישום עדין-שבעדינים – פני המאזינים לניגון, שאולי הם פני מלאכים. ניתן לומר: בציוריו ה"יהודיים", המוקדמים והמאוחרים גם יחד, אישר ראובן רובין "ציור חסידי" המקביל לסיפורי פרץ: "...והיד פורטת ומפרטת על מיתרי הכינורון, המונח לפניו על השולחן... מצלצלים המיתרים ומצרפים לתהילות כנפיים קטנטנות, צחורות; והן מתרוממות ומרחפות גבוה. ור' אברהם'ל מלטף לו ביד את זקנו הצחור כשלג; זה תענוגו האחד והיחיד..." ("המנגן").

גדעון עפרת